ודאי יצא לכם לצפות בכל מיני סרטים או סדרות בהם אחת הדמויות מסתובבת ללא נעליים בחלק מהסיפור או בכולו. אולי לא שמתם לב לזה במיוחד ולא הקדשתם לזה מחשבה נוספת. אבל האם חשבתם שיכול להיות שיש לזה סיבה?
כמו שאנחנו יודעים, בכתיבת סיפור כלשהו בין אם הוא יופץ כספר סרט סדרה או משחק מחשב, לכל פרט בסיפור יש חשיבות גם אם היא שולית. אם ראינו תמונה כלשהי תלויה על הקיר בסרט כנראה שיש לזה סיבה, בין אם היא איסטר אג. או סיבה מתודית אחרת כמו למשל בסדרת הילדים המצליחה הפיג'מות. אם אי פעם תהיתם למה התמונה של הילד הבוכה תלויה על הקיר? ובכן זה מכיוון שבשנות ה-70 וה-80 התמונה הפכה להיות פופלרית ביותר במדינת ישראל ובעולם. כזכור לנו הדירה של הפיג'מות שייכת במקור לדודה של אילן המתוארת כאישה קפדנית ומבוגרת יותר. ולכן אם נחשוב לרגע על ההיסטוריה הקודמת לסדרה, דודה של אילן עיצבה את הבית שלה בשנות ה-70 והקפידה על הנראות מאז. כי כזאת דודה של אילן. זה האופי שלה. ללהקה היה אסור לשנות דבר בדירה ולכן התמונה נשארה תלויה על הקיר. זאת אומרת שעצם זה שהתמונה תלויה על הקיר מרמז לנו כצופים קצת על הבקסטורי של הסדרה וכמובן על האופי של אחת הדמויות (הדודה).
אז איזה עוד פרטים שוליים יש בסיפורים שאנחנו לא שמים לב לקיומם אבל הם חשובים לעלילה? כמו שציינתי, החוסר בנעליים.
בלא מעט סרטי דיסני כמו אלאדין, טרזן, לילו וסטיץ' ועוד, הדמויות מסתובבות יחפות. מהספרות יש לנו את טום סוייר שמסתובב יחף ואת מוגלי מספר הג'ונגל. הנא'בים מסרטי אוואטר יחפים. פפר פוטס בסרט איירון מן 3 ומיסטיק מסדרת סרטי האקס-מן יחפות גם הן. הדמויות הראשיות בפרקים 1 ו-10 בסדרה אהבה מוות ורובוטים. ומשה רבינו מול הסנה הבוער. אבל למה?
אנחנו נדבר על עשר סיבות אפשריות.
השבוי היחף – אם הדמות שלנו בשבי האויב, יש מצב שהוא או היא יהיו יחפים. זה יכול להיות על מנת להשפיל את השבוי. זו הסיבה הנפוצה יותר. כי אם אני הוא השובה שלך אני רוצה שאתה כשבוי שלי תדע את זה ותרגיש את זה. אז אתה תעשה מה שאני אגיד לך לעשות ומתי שאני אגיד לך לעשות. וגם אני אגיד לך מה ללבוש ומה לא. סיבה שניה ופחות נפוצה תחת אותה הקטגוריה היא סיבת הפוט פטיש. אם זה הסטייה של השובה הוא יכול לבקש מהשבוי שלו להוריד נעליים לשם ההנאה הפרטית שלו. וזה גם יכול להיות 2 הסיבות גם יחדיו. הן לא סותרות אחת את השניה. אפשר לראות דוגמא לזה מהסרט "קפטן מארוול". כשקרול נחטפה בידי הסקרולז, היא התעוררה יחפה בזמן השבי שלה.
המשוגע היחף – יהיה מוגזם מצידי לקרוא לזה "משוגע" המונח היותר הגיוני יהיה לומר "מעורער נפשית" או אקסצנטרי. בתקופה הויקטוריאנית היחס לבגדים ונעליים היה מאוד מוערך והיה נתון לביקורת. כך שאדם שהיה מסתובב מחוץ לבית ללא נעליים היה נחשב למשוגע. ולכן כדי לגלם אדם מעורער נפשית לפעמים נציג אותו בלי נעליים. דוגמאות לזה נוכל למצוא בסרט הארי פוטר ומסדר עוף החול שם לונה לאבגוד מסתובבת יחפה ומתרצת שנגנבו לה כל הנעליים. משהו מאוד לא סביר ולכן אפשר לחשוב שהיא המציאה את כל הסיפור. בנוסף לכך בספר השישי באחת השיחות שלה עם הארי היא אומרת לו שבשיעור "שינויי צורה" קראו לה "משוגעת" בכיתה. דוגמא נוספת נוכל לראות בסדרה איירון פיסט בה בכמה מהפרקים הראשונים דני רנד מסתובב יחף ברחובות ניו יורק על מנת להפוך אותו לתמהוני ואקסצנטרי.
הפיקח היחף – דמות מנטור או אדם בעל תבונה אדירה יותר מהאדם הפשוט לעתים תוצג כאדם יחף. זאת כדי לייחד אותו משאר פשוטי העם או כדי להמחיש את העובדה שהבלי העולם זה לא מעניינים אותו כמו את שאר האנשים הפשוטים. בדרך כלל אם נרצה להציג את העובדה הזאת הפיקח ימנע מעצמו הבלי עולם נוספים כגון אוכל, שתייה ושינה לדוגמא. אתם רוצים דוגמאות מיצירות קיימות? חשבתי שלא תשאלו. יודה ממלחמת הכוכבים פיקח אך יחף. הקוסם מרלין מהמיתולוגיה על המלך ארתור לרוב היה מאוייר כאדם יחף. וגם טוף מסדרת האנימציה אווטאר שגדלה לימים והופיעה גם בסדרת הסיקוול "האגדה של קורה" כאישה מבוגרת פיקחית ויחפה.
החיבור לאמא אדמה – ישנן דמויות בעלות חיבור מנטלי לאדמה מה שגורם להם לרצות או להיות מוכרחים ללכת יחפים. כשאני אומר חיבור מנטלי הכוונה לדמויות שגדלו בטבע ולכן הנורמה שלהם היא ללכת יחפים. כמו לדוגמא טרזן או מוגלי. ככה הם גדלו ולכן החיבור שלהם לאדמה הוא בהרגל ובראש. הצורך שלהם בלהתהלך יחפים מגיע מהעובדה שהם צריכים להרגיש את האדמה בכפות הרגליים ולא דרך גרביים או נעליים מכל מיני סיבות פראיות כמו למשל להיות בשקט, שיווי משקל (שככל הנראה יתערער אם ינעלו נעליים לראשונה בחייהם) תחושת מזג אוויר וכדומה.
היחף הקוסמי – תחת קטגוריית היחף הקוסמי ישנן 2 סיבות אפשריות להופעת דמות יחפה. הסיבה הראשונה היא במידה ויש לדמות שלנו כוחות כלשהן שהמקור שלהן מגיע מהאדמה כמו למשל פוזין אייבי מסיפורי באטמן. ועצם קיומו של חוצץ כלשהו בין הדמות לאדמה בין אם מדובר בגרביים או נעליים ימנע מהדמות את הכוחות שלה ולכן הדמות חייבת להיות יחפה כדי להניע את הכוחות שלו. והסיבה השנייה היא אם הדמות עצמה היא קוסמית או יישות עליונה. באיורים עתיקים וסיפורים עתיקים היישויות היו עירומים מכיוון שהם לא זקוקים לבגדים כלל. הם יישויות על. בעידן המודרני או בהצגת הדמות אל מול קהל צעיר יותר העירום יהיה בעייתי. ולכן הפשרה המתבקשת היא כפות רגליים עירומות בלבד.
תמימות נערית – הרבה פעמים אנו נפגוש בילדים קטנים בסיפורים שיתרוצצו בבית בגינה או בחוף הים ללא נעליים על מנת להדגיש את השובבות שלהם. בדיוק כמו לילו, מלילו וסטיץ.
המתאמן היחף – ישנם המון אמני לחימה (בעיקר אסייתים) המתאמנים יחפים מכל מיני סיבות תרבותיות ופילוסופיות שבהם לא ניגע כרגע. לפעמים הדמות מתאמנת ללא נעליים כל כך הרבה שזה הופך להיות מוטיב המזוהה עם אותה הדמות והיא מתחילה ללכת ברגליים חשופות גם במצבים שבהם הוא לא מתאמן. דני רנד הלוא הוא איירון פיסט הוא כמובן דוגמא קלאסית.
המיוחד – ואחרון חביב ההוא שהרגליים שלו הן חסינות לכאב באופן בלתי שגרתי או בעלות צורה מיוחדת שאין נעל מתאימה לה כמו רגליים גדולות במיוחד או רגליים פרוותיות למשל. לדוגמא רוקט רקון או הווארד הברווז משומרי הגלקסיה, או ד"ר פוגו מ"אקדמיית המטריה"
הסיבות האלו הן בחלקן כלי הפקתי מומצא להעברת הסיפור כמו למשל "היחף הקוסמי" ו"הזומבי היחף". ושם הכותב נפטר מהנעליים על מנת לספר לנו על אופי הדמות. אבל שאר הסיבות הן בהחלט לא מומצאות ומגיעות אלינו היישר מעולם המציאות. החל מהורדת הנעליים לאסירים, מנהג עתיק הנובע מהשפעת הבדלי המעמדות שהיו. למי שהיה כסף היה נעליים ולמי שלא נשאר יחף. וכדי לבטא את נחיתות האסירים ולהבדיל אותם מהמעמד הגבוה היו שוללים להם את הנעליים. ועד לתמימות נערית, במדינות מסויימות בעולם עד היום ילדים יכולים ללכת לבית הספר יחפים כמו למשל ביפן ובדרום אפריקה.
אז אם נסתכל לרגע על העולם שלנו וננתח את הסיבות שלנו להיות יחפים נוכל ליישם אותו גם על הסיפור שאנחנו כותבים.
אבל מה אם אנחנו כותבים סיפור שלא מתרחש בעולם שלנו? אלא ביקום אלטרנטיבי.
בסרטים מצויירים עם גיבורים שהם חיות שהולכות על 2 אפשר להלביש אותם בכמה דרכים.
1. אקססורי – הדמות שלנו תהיה עירומה לגמרי אבל עם פריט אקססורי בולט למשל כובע, עניבה או קולר. לדוגמא טוני הנמר המופיע על קופסת דגני הבוקר של קלוגס פרוסטד פלייקס. טוני לובש סינר אדום בלבד. צבי הנינג'ה לובשים בנדנה על העיניים והחתול במגפיים שנועל, ובכן, מגפיים. וכובע. אבל מלבד האקססורי הבולט היחיד טכנית הם עירומים.
2. חצי לבוש – מכירים את הבדיחה על דונלד דאק שאומרת למה כשהוא הולך לים הוא לובש בגד ים אבל הוא לא לובש מכנסיים בשאר הזמן? אבל לא רק הוא לבוש בצורה כזאת שרק חצי גוף לבוש לחלוטין בין אם זה חצי עליון או חצי תחתון. גם הצ'יפמאנקס למשל לובשים חולצות בלבד.
3. לבוש מלא – טוב אין טעם שאסביר מה זה לבוש מלא.
אז מה הסיבות לקחת לדמות מצויירת את הנעליים?
1. אם יש לדמות שלנו פרסות או רגליים גדולות במיוחד או רגליים עם צורה מיוחדת שמקשה עליהם לנעול נעליים רגילות.
2. אם הדמות מגיעה מחברה בה נעילת נעליים אינה מקובלת כמו למשל הנא'בים.
ולפני שניגע בסיבה השלישית והאחרונה אנו נדבר בקצרה על "חוק התפיסה"
*(אפשר להקיש על המילה ולהגיע למאמר מפורט יותר בנושא)
"חוק התפיסה" אומר בגדול מה שאנחנו ניתן לקהל שלנו לדעת, זה מה שהוא יידע.
המוח האנושי תופס את המציאות שלנו ב4 רבדים שונים. ראייה, שמיעה, הרחה, ומישוש. כלומר אם אנחנו רואים שומעים מריחים או ממששים הוא שם. כשאנחנו מציגים סרט או סדרה אנו מנגישים מציאות חלקית לצופה, המציאות בעולם של הסיפור מורכב ממה שהצופה רואה ושומע בלבד. וזה מגביל אותנו כתסריטאים בתהליך הכתיבה. אנחנו לא מסוגלים להציג על המסך מציאות אבסולוטית.
כשקהל צופה בסרט סדרה או קורא ספר הוא מסוגל לדעת רק את מה שאנחנו נראה לו בין אם זה ויזואלית או בעזרת מילים ודיאלוגים. כל מה שלא סיפרנו לא קיים. וגם אם סיפרנו משהו אבל לא הראנו אותו אנו נצטרך להסביר למה הסתרנו את הסיטואציה. ועם זאת לפעמים ניאלץ לעוות את המציאות בסיפור כדי שהקהל יבין אותנו. לדוגמא, נניח ואנחנו צופים בסצנה מסויימת בה הדמות שלנו מחפשת יהלום. כולנו יודעים שיהלום בצורתו הגולמית דומה יותר לאבן. אם הדמות שלנו תמצא את היהלום תחייך לעצמה ותכניס אותה לכיס זה אמנם כתיבה מאוד ריאלית ומציאותית כי תיאורטית זה בדיוק מה שקורה במציאות, אבל הצופה לא יצליח להבין מה הוא ראה. למה הוא שם את האבן המלוכלכת הזאת בכיס? לכן כדי שהצופה יידע במה מדובר או שנגרום לדמות שלנו למצוא יהלום מלוטש מלכתחילה למרות שטכנית זה לא הגיוני אבל זה עוזר לנו להעביר את הסיפור טוב יותר. או שננגיש את הסצנה בעזרת דיאלוג או מונולוג שמסביר לנו שמדובר ביהלום בלתי מלוטש.
דוגמא נוספת לחוק התפיסה הוא קיום האוויר. אם בסרט או בסיפור לא סיפרת על האוויר, הוא לא קיים. למה זה חשוב? כי אם הוא היה קיים בצורה מציאותית לא היית יכול לכתוב סצנות כמו "סופר ספיד" כי היית צריך לחשוב על התנגדות הרוח או התחככות במולקולות החמצן. ואגב מולקולות חמצן מה קורה אם יש לדמות שלך כוחות טלפורטציה ועכשיו שיגרת אותו מנקודה א' לנקודה ב'? כן דאגת שהוא לא יצוץ בנקודה בה יש חומר מוצק אבל לא משנה איפה הוא יצוץ במקום בו הוא צץ שניה לפני כן היו מיליוני מולקולות של חמצן זה לא באמת באמת מקום ריק. טכנית יש שם אויר!
אלא אם כן, לא סיפרת על זה.
אז מה הסיבה האחרונה לדמות מצויירת לא ללבוש נעליים? חוק התפיסה. מכיוון שהדמויות שלנו הן דמויות מהלכות על שניים הן יותר דומות לבן אנוש. וצריך לבטא את השוני בניהם כדי לייצר תפיסה מסויימת עם הקהל. ולכן השוני בין בין אדם לבין חיה מצוירת הולכת על שניים יתבטא בצורת פנים שונה, זנב, וכפות רגליים. אם נלביש לדמות שלנו נעליים היא תהיה יותר דומה לבן אדם מאשר לחיה.