חוק התפיסה.
המוח האנושי תופס את המציאות שלנו ב4 רבדים שונים. ראייה, שמיעה, הרחה, ומישוש. כלומר אם אנחנו רואים שומעים מריחים או ממששים הוא שם. כשאנחנו מציגים סרט או סדרה אנו מנגישים מציאות חלקית לצופה, המציאות בעולם של הסיפור מורכב ממה שהצופה רואה ושומע בלבד. וזה מגביל אותנו כתסריטאים בתהליך הכתיבה. אנחנו לא מסוגלים להציג על המסך מציאות אבסולוטית.
לדוגמא. נניח שאנחנו מצלמים סצנה של כורה יהלומים שעובד לבד. אם היינו כותבים את הסצנה כמציאות אבסולוטית היינו רואים את הכורה עובד בשקט ומרוכז בעבודה ומדי פעם מכניס אבן מלוכלכת לכיס. ברור לכולנו למה סצנה כזאת לא עובדת בסרט. זה משעמם ולא מובן. למה האיש המוזר הזה חופר ומכניס אבנים מלוכלכות לכיס? הצופה שלנו לא יידע שמדובר ביהלום אם לא ננגיש לו את זה דרך הראייה או השמע. כלומר, או שהוא יכרה יהלום מלוטש משהו שמאוד לא ריאליסטי אבל גורם לצופה שלנו להבין שאכן מדובר ביהלום (בסרטים מצויירים למשל זה קורה המון). או שהכורה שלנו ידבר לעצמו ויגיד משהו בסגנון "או סוף סוף. אבן הספיר הנצחית. היהלום שחיפשתי במשך 20 השנים האחרונות סוף סוף אצלי" והוא יצחק צחוק מרושע, או משהו בסגנון. כלומר הצגנו לצופה את המציאות דרך השמיעה. ואפשר גם לשלב בין השניים אם אחרי המונולוג הוא יתפוס את הפנס שלו בפה ויתחיל לנקות את החולות מהאבן והצבע האדום הזוהר יתחיל לבצבץ מבין פיסות הבוץ.
מצד שני, זה גם יכול לא להגביל אותנו, להפך. למשל במציאות אבסולוטית קיים... אוויר. האוויר שלנו מורכב ממולקולות. בסרט לא רואים את האוויר ולא שומעים את האוויר נכון? משמע האוויר לא קיים. אם היינו רוצים לצלם סרט גיבורי על לצורך הדוגמא והיינו מצלמים מישהו שרץ ממש ממש מהר. אם היינו משתמשים במציאות אבסולוטית החיכוך של הגוף שלו עם האוויר היה כנראה מאוד מאוד לא נעים וכואב, וחם. והבגדים שלו היו נשרפים. ובקיצור לא סינמטי במיוחד. או אם למשל היינו נותנים לו את כוח העל של טלפורטינג. לעבור ממקום למקום בלי הצורך לצעוד לעוף או לשוט לשם. במציאות אבסולוטית מאותה הסיבה שהוא לא יכול היה לדלג למקום בו יש קיר מוצק הוא גם לא יכול היה לדלג למקום שבו יש אוויר כי המקום לא ריק, יש בו פיזית מולקולות של חמצן. לאן היו עוברים מולקולות החמצן אם הוא היה מדלג לשם?
אז מהו חוק התפיסה? כדי לכתוב נכון אתם צריכים להציג את מה שאתם צריכים להציג כדי לספר את הסיפור שלכם בצורה מובנת, ולהסתיר את מה שאתם צריכים להסתיר כדי למנוע שאלות מיותרות. כי מה שאתם בוחרים להציג לצופה זה ורק זה תהיה המציאות של הסיפור שלכם.
Comments