אנטון צ'כוב מת לפני יותר ממאה שנה כשהוא היה רק בן 44. למרות גילו הצעיר תובנותיו מלווים אותנו עד היום ומהווים כמה מחוקי הבסיס של עולם הספרות והתסריטאות.
העיקרון הבולט של צ'כוב הוצג כמטאפורה והוא אומר כך:
"אקדח שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה שלה"
למעשה המשפט הזה אומר במילים יותר פשוטות, שאם הצגת על הבמה כלי נשק כלשהו כפרופ אז צריך להשתמש בו במהלך העלילה. אם נפשט את זה עוד יותר הכוונה של צ'כוב הייתה, "תניחו רמזים מטרימים להמשך הסיפור בבמה, אם אין שימוש באביזרים בעלילה אל תשימו אותם בכלל".
"צ'כוב הזהיר מפני שימוש בפרטים חסרי משמעות לסיפור, ואם המחבר מעניק משמעות לפרט כלשהו, עליו להמשיך להתייחס אליה. מבחינתו, לפרטים יש כוח והם יוצרים כוונה וציפיות, והוא סבר שאם המחבר השקיע זמן בתיאור והצגה של אובייקט, האובייקט הזה צריך להופיע ויש להתייחס אליו בהמשך הסיפור. פרטים שאינם במקומם או מטעים, עלולים לקלקל את החוויה, ואל-לו למחבר לאכזב את הציבור על ידי הצגת אלמנטים ללא הסבר מדוע הם ראויים לתשומת לב, בבחינת הבטחת שווא" (מתוך ויקיפדיה)
האקדח של צ'כוב הוא רק המטאפורה והדוגמה המפורסמת ביותר של העיקרון, אך את האקדח אפשר להמיר לעוד אינספור אלמנטים אחרים. אנו נמנה כאן כמה מהדוגמאות.
אנדרקולס - "אנדרקלוס והאריה" היא אגדה אותה כתב סופר לטיני בשם "אולוס גליוס". הסיפור מספר על עבד שהיה נידון לקרב אריות בשם אנדרקלוס שנזרק אל גוב האריות, שם האריה הראה סימנים כי הוא מזהה את אנדרקלוס ולא תקף. אנדקלוס סיפר שמספר שנים קודם הוא ברח מהאדון הקודם שלו והתחבא במערה שהתגלתה כמקום מסתור של אריה. אנדרקלוס עזר לאריה להתנקות מפצעיו והם חיו יחדיו 3 שנים עד שהוא עזב את המערה.
על כן העיקרון הוא, מעשה טוב מדמות אחת למשנהו, ובסוף הסיפור הדמות תחזור לעזרה במפתיע.
האקדוחן של צ'כוב - האקדוחן הוא הדמות שתירה את הירייה במערכה האחרונה. היא תופיע בהתחלה כדמות לא חשובה אך תהפוך להיות מאוד חשובה בהמשך.
הבומרנג של צ'כוב - אחרי שכבר הצגנו את האקדח יורה/הדמות באה לעזרה בפעם הראשונה, זה יקרה שוב. אפשר לחשוב על זה כעל "דאבל האקדח של צ'כוב"
הכיתה של צ'כוב - מכירים את זה שהמורה אומרת "תקשיבו בכיתה זה יעזור לכם במבחן"? אז בדיוק זה. דמות יכולה לומר משהו שתעזור בהמשך לפתרון הבעיה בסיפור.
המתנה של צ'כוב - הדמות מקבלת מתנה כלשהיא שנראית תמימה אך תעזור לו בהמשך הסיפור.
החדשות של צ'כוב - ישנה ידיעה חדשותית בטלוויזיה או ברדיו בסיפור שתשפיע על ההמשך.
כאב הראש של יום הדין - אם לדמות יש כאב ראש, צריך להיות לזה סיבה טובה ורצינית.
אחת הדוגמאות הטובות ביותר שאפשר לחשוב עליו בהקשר של האקדח של צ'כוב הוא היקום הסינמטי של מארוול. בסדרה ארוכה של סרטים וסדרות שכל אחד מהסרטים משפיע באופן ישיר על הסרטים הבאים אחריו או על הסרטים שלפניו. ההופעות של אבני האינסוף במהלך כל סדרת הסרטים עד לשילוב הגדול של כולם בסרטים האחרונים בסאגה הראשונה. ויש עוד עשרות ואפילו מאות דוגמאות מתוך סדרת הסרטים הבודדת הזאת.
בגלל כמות המעריצים הגדולה של סדרת הסרטים והאובססיה של הרבה מהם לפרטים הקטנים בסיפורים, לרוב הם משתדלים להימנע מ"האקדח של שרודינגר".
האקדח של שרודינגר הוא ההפך המוחלט של צ'כוב.
האקדח של שרודינגר מבוסס על "החתול של שרודינגר".
בקצרה ובצורה מופשטת מאוד : שרודינגר טען שאם תשים חתול בקופסא ותסגור אותה, החתול יהיה גם חי וגם מת, ולא תדע את התשובה עד שתפתח את הקופסא.
האקדח של שרודינגר עובד על אותו עיקרון. אתה לא תדע את סוף הסיפור עד שסוף הסיפור יגיע.
ולכן על פי העיקרון הזה מטרת הכותב הוא לדחוף לעלילה "אקדחי צ'כוב" שיתבררו כלא נכונות. ולכן כשאנחנו כותבים את הסיפור הקוראים לעולם לא יצליחו לנחש את הסוף של הסיפור.
כתיבה של האקדח של שרודינגר הוא מאוד טריקי, הרבה יותר מהאקדח של צ'כוב.
חשוב להתמקד בדברים שנראים חשובים לעלילה באופן מכוון במטרה להטעות את הצופה.
לדוגמא: בסיפור שלנו יש חפרפרת. כל הדמויות מודעות לקיומה של החפרפרת אך אף אחד לא יודע מי. השיטה שנשתמש בה היא לתת לכולם לחשוד בכולם. ברור לנו שיש בוגד בסיפור, אבל עצם השתלת הרמזים המטרימים (שמזכירים לנו מאוד את האקדח של צ'כוב) ועצם העובדה שרובם (אם לא כולם) שגויים מלכתחילה גרמו לאפקט הפתעה גדול יותר ובכך להשתמש באקדח של שרודינגר.