את הסיפור הבא כתב אחד הגולשים של עמוד הפייסבוק שלנו. שמעון נעים-גור.
את הסיפור הוא כתב על פי הקווים המנחים הדומים לסיפור הקצר "המסע של המלך בין מימדים"
כלומר:
הרקע - הסיפור חייב להתרחש בשנות ה - 80. שימו לב לאיך אתם מתארים את הסביבה בין אם מדובר בביגוד או מכשירים שייתכן שלא היו קיימים באותם השנים.
כחלק מקידום העלילה ליבו של מישהו בסיפור צריך להפסיק לפעום. זה יכול להיות מוות סופי או חוויה חוץ גופית. תתפרעו עם הדמיון. זה יכול להיות כל דמות.
מישהו מהדמויות יאלץ להישאר מאחור בשלב כלשהו בסיפור.
הגיבור חייב להיות גיבור פולקלור מוכר.
הנבלים חייבים להיות בשלישייה.
לאחת הדמויות יש בעיית התמכרות ממנה הוא או היא מנסים להיגמל.
לניתוח הסיפור "המסע של המלך" לחצו כאן
*נסו לקרוא את שני הסיפורים ולהשוות בינהם, לראות כיצד שני הסיפורים עומדים בחוקים, ועדיין שונים אחד מהשני בצורה דרסטית.
לסיפורים נוספים מאת שמעון נעים אפשר לבקר את אתר האינטרנט שלו בכתובת: https://sipurshimon.com/
זכרון צדקיה
מאת שמעון נעים-גור
פרולוג
כולם ידעו שזו תהיה הישיבה האחרונה של מועצת העיר זכרון צדקיה בה צפוי להשתתף אי פעם חבר המועצה שאול דורות. שאול קבע את השיא בכהונה במועצת העיר בה הוא חבר כבר מאז כינונה, זמן קצר לאחר קום המדינה, ונבחר למועצה כבר בבחירות העירוניות הראשונות. סרטן קשה אכל את רוב גופו של שאול שבעבר כבר חלה בסרטן והחלים פעמיים, אבל בפעם הזו החליט שהוא מוותר על הטיפולים. בגילו העדיף לבלות את ימיו האחרונים עם הנכדים, גם כך חי כבר מספיק שנים.
הישיבה החלה ככל ישיבה אחרת כשראש העיר הוותיק יוסף יודפת העלה את ענייני היום. רק כשהגיעה הישיבה אל לקראת סיכום, כשהמזכירה כבר החלה לאסוף את הסיכומים שכתבה בכתב ידה העדין אל הקלסר הגדול של פרוטוקולי העירייה, המנומר בשחור ולבן, ביקש ראש האופוזיציה במועצת העיר את ראשות הדיבור. “אני רוצה שנסכם את הישיבה הזו בכמה מילים לחברנו היקר שאול, שהודיע לי שכבר לא יגיע אל הישיבה הבאה עקב מצבו הבריאותי. שאול חבר מועצה כבר משנת 52, כלומר – 37 שנים של עשייה ציבורית ענפה למען העיר, תושביה, פיתוחה ושגשוגה. שאול כיהן כסגן ראש העיר במשך קרוב לעשור, הישג יפה בפני עצמו, ומעולם לא שכח את מי הוא משרת: את כלל ציבור תושבי זכרון צדקיה. אני חושב שראוי שנחלוק לו כבוד מיוחד.”
ראש האופוזיציה החל למחוא כפיים, לאחר רגע הצטרפו אליו שאר חברי סיעתו ובהמשך כל שאר חברי המועצה, כולם פרט לראש העיר יוסף יודפת.
"שאול, תרצה אתה לשאת נאום אחרון במועצה?”, שאל ראש האופוזיציה.
"קשה לי לדבר", השיב שאול בקול צרוד וחלש, “אבל אני מתרגש מאוד ומודה לכם על הכבוד והזכות לשרת את תושבי העיר המדהימה הזו.” מחיאות כפיים נוספות נשמעו ולאחר שהסדיר נשימתו המשיך ואמר "יש לי בקשה אחרונה מכם".
דממה השתרעה, מלווה בציפייה.
"בשכונה החדשה שבונים במזרח העיר… עוד לא קבענו את שמות הרחובות. אחרי שנים של עשייה, אני רוצה רחוב על שמי.”
שוב נשמעו מחיאות כפיים, בעיקר מצד האופוזיציה, אך היו גם חברי קואליציה שכיבדו את שאול והצטרפו אליהם.
"אני בטוח ש – ", החל ראש האופוזיציה לומר, אך ראש העיר יוסף יודפת קטע אותו באגרסיביות.
"על גופתי המתה, שאול! שמעת את זה? כל עוד אני חי אתה לא תקבל רחוב על שמך! ההצגה החולנית והמרגשת הזו לא הייתה שם כשאתה והחברים שלך מההגנה צדתם כמו חיות את החברים שלי מהאצ"ל. אבל הבאת לי רעיון: אולי נקרא לשכונה החדשה ‘האצ"ל’, לרחוב הראשי ‘הסזון’ ולכל הרחובות שמסתעפים ממנו ניתן שמות של האנשים שאתה והחברים שלך רצחתם. תגיד לי שאול, יש לך איזה וידוי אחרון לפני המוות, אולי עוד חבר אצ"ל שרצחתם? מישהו שהעלמתם?"
מהר מאוד התדרדרה הישיבה לטונים לא נעימים וחילופי האשמות קשים בין האופוזיציה לקואליציה, עד שלבסוף התפזרה עם טעם רע מאוד. שלושה ימים לאחר מכן החזיר שאול דורות את נשמתו לבורא. כל חברי המועצה, פרט לראש העיר יוסף יודפת, ביקרו בלוויה. יוסף בזמן הזה, אמרו השמועות, ישב בדד בלשכת ראש העיר והריק לקרבו כוסית אחר כוסית של משקה חריף.
שלמה
אחרי המוות קצת חטפתי בעולם הבא. נשים נוכריות הטו את לבבי וגרמו לכך שבערוב ימיי הייתי סלחן כלפי עבודה זרה. אבל בורא עולם הוא רחום וחנון וארך אפיים וזכר לי חסד נעורים: את משפט הצדק שמעולם לא הטיתי, את הספרות ודברי החכמה שהרביתי להפיץ, וכמובן – את בניין המקדש הראשון. כך, לאחר כמה שנים בהן ריציתי את עונשי, לבסוף הגעתי לשבת בחלקת הצדיקים.
היושבים שם נחלקים, בגסות, לשני טיפוסים. הסוג הראשון עסוק בתפילה ולימוד תורה בוקר עד ערב, וכבודו במקומו הרם ורב ההדר מונח. ויש כמוני, את הטיפוס שמעולם לא הפסיק להתעניין בנעשה למטה. תאמינו או לא, הקפדתי להישאר מעודכן כל השנים האלו. בכיתי כשממלכתי נקרעה ואח הפנה כתף לאחיו. התעצבתי כששני בתי המקדש חרבו. קוננתי על כל פוגרום, הצפתי בדמעות את העולם של מעלה למראה השואה ופרצתי באושר רב עם הקמת מדינת ישראל. שלא תחשבו אחרת: אמנם הבל הבלים הכול, אבל אחרי כל השנים הארוכות בהם למדתי חכמה נשגבת, החלטתי שכיוון שלכל דבר יש את זמנו וחפץ לכל תחת השמיים, הגיע הזמן להתעניין גם בדברים ארציים. הלהקה האהובה עליי בימים אלו היא Queen (למרות ביזוי מוסד המלוכה) ואם כבר מלכות, אז בקרב בין עופרה לירדנה אני נאלץ להישאר ניטרלי.
מאז קום מדינת ישראל הרצון להלך שוב על האדמה הזו עליה מלכתי מעקצץ ברגליי ללא לאות. הרגשתי חובה ממש להסתובב בירושלים, לרחוץ בבניאס שבדן, להשקיף על הנגב בבאר שבע ולטבול במי ים סוף באילת, אך תירוץ טוב לא היה בידיי ובקשותיי לחופשה קצרה בעולם של מטה נדחו פעם אחר פעם.
ואז שאול דורות נפטר וביקש עזרה בהגשמת בקשתו האחרונה: לקבל רחוב הקרוי על שמו. בוחן הכליות והלב ידע שאין לי באמת עניין בוויכוח האחים בין שאול דורות לראש העיר יוסף יודפת, ושנהפוך הוא – אני סולד ממנו, אך שאל האם אהיה מעוניין במשימה הזו, כנראה כי ידע שאני רק מחפש תירוץ לדרוך שוב על האדמה. “גם אחרי שטבלו את מר דורות בצואה רותחת הוא לא מפסיק להטריד את כל שדי הגיהינום בטיעון שהבטיחו לו רחוב על שמו לפני מותו. כמובן שבדרך כלל כבודו הפגוע של פוליטיקאי קצת רקוב לא מעניין פה אף אחד, אבל ראש העיר מר יודפת מנהל עירייה כל כך מושחתת עד שהם טבולים ברפש גם מבלי להגיע לגיהינום, לכן אשמח שתלמד אותו קצת לקח.”
כמובן שנעניתי מיד. נשלחתי ביחד עם שני העוזרים שביקשתי, כי החוט המשולש לא במהרה ינתק. ביקשתי עוזרים שכמוני הקפידו להישאר מעודכנים לאורך ימיהם למעלה: דבורה וגדעון.
נאלצתי לצלול אל הפוליטיקה הקטנה והמשמימה של זכרון צדקיה. מועצת העיר מורכבת כבר שנים משלושה גושים: אחד המזוהה עם השמאל בפוליטיקה הארצית, אחד עם הימין (משם מגיע ראש העיר הנוכחי) ועוד סיעה נטולת זיהוי בפוליטיקה הארצית, “זכרון צדקיה ביתנו", לה 3 נציגי מועצה כבר שנים רבות מספור. ראש העיר הנבחר הוא בדרך כלל גם ראש אחת משתי הסיעות הגדולות ולאחר משא ומתן זוכה תמיד בתמיכת נציגי “זכרון צדקיה ביתנו". כך הוא הדבר גם הפעם, כאשר לסיעתו של ראש העיר רוב קטן על פני סיעת האופוזיציה.
שמעתי שראש העיר יוסף יודפת הבהיר לחברי סיעתו באופן חד וברור שעליהם להתיישר עמו אם תעלה הצבעה ליוזמה לקרוא רחוב על שם שאול דורות, לכן סביר להניח שכל חברי סיעתו יצביעו נגד. חברי סיעת האופוזיציה יצביעו בעד. חשבון פשוט מעלה שהדרך היחידה לגרום להצעה לעבור הוא להעביר את כל חברי סיעת “זכרון צדקיה ביתנו" לצד התומך בהצעה.
תחת השם הבדוי "שמוליק רייך" נפגשתי עם ראש האופוזיציה העירונית והצגתי עצמי כלוחם הגנה ותיק שהחליט לפתוח בקמפיין למען חברו לנשק, שאול דורות. הפלגתי בסיפור על איך ששאול הציל את חיי באירוע הרואי עליו לא סופר מעולם מטעמי צניעות האיש הגדול הזה שלא רצה בתהילה. כיוון שחזרתי ארצה עם גוף של כבן ארבעים, אפילו האפרתי את שיערי והתלבשתי כמו זקן כדי לשוות אמינות לסיטואציה. “אני כבר אשכנע את חברי סיעת ’זכרון צדקיה ביתנו’, רק תן לי קצת זמן ואל תעלה הצעה כזו לפני. כשאצליח אעדכן אותך, בסדר?”
ראש האופוזיציה נראה ספקן למדי, אך מה כבר היה לו להפסיד? הוא אישר לי לצאת למסע השתדלנות שלי ואיחל לי בהצלחה בטון שרמז כי ברצונו להיפטר מהזקן המעיק שבא להטריד אותו.
לקחתי את המשימה ברצינות ומיהרתי להתחיל עם חבר המועצה הראשון מבין השלושה, עמוס (מומי) גולדברג. נאמן לגישתי "בתחבולות תעשה לך מלחמה" פצחתי באיסוף מודיעין. מעקב ראשוני אחרי מומי העלה נקודת מוצא מצוינת לתחילת המבצע בעניינו: בכל ערב הוא וכלבו קרלו יוצאים לגינת הכלבים, שם מומי משחרר אותו בגינה ויושב לקרוא עיתון בספסל הקרוב. בערב המיועד הגיע עמי גדעון, התיישב על יד מומי בספסל והחל לבלבל לו את השכל כדי להסיח את דעתו. באותו הזמן פניתי לקרלו, שיחדתי אותו בחטיף וביקשתי שיבוא לשוחח אתי בצד. קרלו נראה מופתע מכך שאנוש יודע לדבר את שפתו ומיד לקח את החטיף והצטרף אליי לביקור בכר הדשא המרוחק מעט.
"אתה כלב טוב!”, אמרתי לקרלו ומיד ראיתי חיוך של אושר נמרח על פניו.
"תודה, תודה!”, השיב. “אפשר עוד חטיף?”
“כן, אבל אני אצטרך שתעזור לי. אני מכין לאבא עמוס מסיבת הפתעה וצריך שתענה לי על כמה שאלות.”
"כן!”, השיב קרלו ומיד נשכב ארצה בתנוחה מרצה עת שלפתי חטיף נוסף מהשקית.
"מה אבא שלך הכי אוהב לאכול?”
"סברינה! גם בלינצ’סים. זה מתוק מדי בשבילי, אני מעדיף גזר.”
"בוודאי, גזר זה הכי טעים. ולשתות?”
"יש את הפיפי המסריח הזה בבקבוק עם האיש, שכחתי איך – "
"ויסקי?”
"כן!”
"כלב טוב! מה עם חברים? אתה מכיר את החברים של אבא?”
"לאבא יש המון חברים! יש את השניים הכי טובים, קוגי וירמי". אלו שני חברי סיעתו הנוספים. “וחיים, ורני, ודודו ו…”
"וחברות?”
"אבא מביא הביתה הרבה חברות, כל הזמן! מהחוג שלו במתנ"ס. פעם אכלתי לאחת מהן את התחתונים בזמן שהזדווגו. ידעת שתחתונים של אישה הם רכים ונעימים כמו גרביים?”
"תודה שאתה מספר לי, קרלו! בנות כמה החברות?”
"בדרך כלל הוא מביא גורות בגיל… איך זה בשנות אנושים? עשרים כזה? תחילת השלושים?”
"הבנתי.”
"כן, הוא אוהב גורות בריאות עם פרווה יפה.” שקר החן והבל היופי, חשבתי לעצמי. הוא לא מעדיף אישה יראת שמיים.
"איזה חוג יש לו במתנ"ס?”, שאלתי את קרלו.
"לא יודע, אבל הוא כל הזמן מדבר על החוג הזה.”
"תודה קרלו! במה אבא עובד, חוץ מזה?”
"הוא רואה חשבון.”
"ויש לו הרבה עבודה?”
"לא כל כך. הוא אוהב לטייל אתי הרבה, אז הוא לא מתעסק הרבה בעבודה. הוא מאוד אוהב אותי!”
"כן קרלו, אני בטוח! אני רואה כמה אתה אוהב אותו, כלב טוב! תודה רבה לך!”
הבאתי לו עוד חטיף והחזרתי אותו לגינה, שמח וטוב לב.
לאחר שעזבנו שאלתי את גדעון על מה שוחחו הוא ומומי. “מסתבר שראש העיר, יוסף יודפת, לא מחבב כל כך את שר הפנים הטרי", השיב גדעון, “הוא קורא לאריה דרעי ‘הילד’, כי הוא רק בן 29. הייתה כתבה בעיתון שבה ראש העיר צוטט מתוך שיחה סגורה בה טענו שאמר ‘אצלנו באצ"ל הקמנו מדינה עם רובים, לא עם ספרי תפילה’. שאלתי אותו לדעתו בנושא בתור חבר מועצת העיר אך הוא החליף מהר נושא ועברנו לדבר על חדשות הספורט".
"מעניין. האם הזכיר את החוג אליו הוא הולך כל ערב?”
"לא. איזה חוג?”
"זה בדיוק מה שאני רוצה לדעת. הכלב שלו הזכיר.”
אז מה הוא אותו חוג מסתורי? הלכתי לאזור המתנ"ס השכונתי ושוחחתי עם היונים, בין הרכלניות שבבעלי החיים, עליהן כתבתי בעבר "עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפיים יגיד דבר”.
"סליחה, אתן יודעות במקרה אילו חוגים למבוגרים יש כאן במתנ"ס?”
"יש את סדנת התזונה לסוכרתיים של חני בשלישי, יש את הריקודי עם של צילה, איפה שכל הגרושות של העיר באות – אתה מחפש גרושה בטעות? – יש – "
אך יונה אחרת קטעה אותה. “נראה לך שהוא בקטע של השטויות האלו? הוא בא בשביל הקזינו. נכון?”
"בטח! עלית עליי!”, השבתי בהתלהבות, "איך הולך הקטע של הקזינו?”
"כל ערב בשמונה יש פה בכאילו מפגש ברידג’. הכניסה היא רק לחברים של הבוס או אנשים שהוא אישר, או… עלמות צעירות", אמרה היונה בקול שהתרגשות קלה ניכרה בו.
"מי זה ‘הבוס’?”
"כולם יודעים!”, השיבה היונה הראשונה, “מה, אתה לא מכיר את מומי?”
"נו", התערבה השנייה, “את לא יכולה להניח שכולם כמוך מכירים את עמוס גולדברג בכינוי שלו. האדון הזה בבירור לא מפה. מאיפה אתה? אתה נראה לי טיפוס של חדרה.”
"מה פתאום חדרה? תפור עליו קריית ביאליק.”
"דווקא ירושלים", השבתי, “ודווקא כי אני לא כל כך מכיר, זה… לא ברור לי העניין הנימוסי פה. זה סוד שמומי מפעיל פה קזינו?”
שתי היונים המו בגיחוך מופגן.
"כל השכונה יודעת", אמרה הראשונה.
“תעשי טובה”, זלזלה השנייה, "כל זכרון צדקיה יודעת.”
"הבנתי. תודה רבה!”, השבתי להן.
היונים הזכירו עלמות צעירות, אז לא הייתה לי ברירה אלא לנצל את נוכחותה של דבורה, שבחרה להתגלם שוב בבשר בדמותה כבת 25, שאז הייתה בשיא יופייה. עוד למחרת הגיעה בשעה היעודה למתנ"ס וביקשה להצטרף לחוג הברידג’. השומר סרב באומרו שהחוג מלא ולכן הצטרפות כרוכה ברישום מוקדם במשרדי המתנ"ס, כל יום שלישי בין השעות שתיים עד שלוש בצהריים. דבורה לא התבלבלה וביקשה לראות את מומי, מנהל החוג. לרגע תהה השומר כיצד להגיב, אך לאחר כמה רגעים נכנס פנימה.
מומי יצא אל פתח המתנ"ס כשמבט כועס בעיניו אך משהביט בדבורה התחלפה הבעתו בבת אחת. “שלום חמודה", אמר, “ממש קר פה בחוץ! אולי תצטרפי אליי בפנים, תשתי משהו?”
"ברגע הזה ידעתי שאצליח במשימה שלי ושחברנו ייפול ביד אישה", אמרה דבורה כשסיפרה לי ולגדעון את סיפור המעשה. “נכנסתי אתו פנימה ומיד נדהמתי מהדרך שבה המקום נראה ממש כמו קזינו לכל דבר ועניין, כשרק שעתיים לפני כן עוד היו שם ילדים בחוג ג’ודו.
התיישבתי על ידו והוא מיד קרא למלצר וביקש ‘תביא לחמודה הזו פה White Zin’. החלטתי לזרום אתו, שתיתי כוסית, וגם את הבאה שהזמין לי, הימרתי ביחד אתו על סכומים קטנים והכי חשוב – גרמתי לו להרגיש טוב. החמאתי לו על המהלכים שלו, חייכתי כשדיבר אליי ופעם אחת, כאילו בטעות, נגעתי בו. אבל לא יותר מזה, כי הוא מסוג הגברים שמכור לא רק להימורים, אלא גם לכיבוש של נשים, וגברים כאלו צריכים להרגיש קצת קושי כדי להרגיש סיפוק. בשלב כלשהו נזכר לשאול איך הגעתי בכלל לדעת על חוג הברידג’ שלו. צחקקתי והסברתי שכל העיר יודעת ושתמיד רציתי ללכת לקזינו. כמו סיסרא ששתה מספל האדירים של יעל, הוא לגם את ההסבר שלי בצמאון.”
בלילות הבאים דבורה כבר הוכנסה ללא בעיות. בכל ערב התיישבה קצת קרוב יותר למומי, ונתנה לו עוד הישג קטן ועוד אחד, ולאחר ארבעה לילות כבר הוזמנה לביתו. דבורה לא סירבה לחלוטין, רק אמרה לו ‘אולי בערב אחר’, וכך הביאה אותו לנסות חזק אפילו יותר.
"את האמת נהניתי מזה, לראות אותו מתאמץ ככה", אמרה, ולאחר עוד שבוע, כשכבר יצא מגדרו בחיזוריו, הסכימה. הוא סימן בראשו לאחראי התפעול של המקום, שכנראה הכיר את הנוהל, והם יצאו מהמקום כשהם חבוקים, ממש כמו וניסה להגן עליה מהכפור ששרר בחוץ. ביתו היה במרחק דקות הליכה משם, כמו והפך את ההרגל של הבאת נשים מהקזינו לביתו לפס ייצור המוני של ממש בו חייבות עמדות העבודה השונות להיות קרובות דין כדי להבטיח יעילות מרבית.
"כמה שנים אתה כבר בענייני הקזינו?”, שאלה אותו כשהגיעו, תוך כדי שליטפה את קרלו.
"גרתי בבולגריה כמה שנים, נכנסתי שם חזק לקטע של ההימורים, אז כשחזרתי לארץ לפני חמש שנים… חיפשתי את הדרך גם פה.”
"לא היית רוצה להפסיק עם ההימורים?”, שאלה תוך כדי שהסירה את כפפותיה בצורה חושנית.
"בטח שאני רוצה. זה חרא של התמכרות הדבר הזה, אבל… זה חזק ממני. כמו שאת חזקה ממני.”
דבורה צחקה והתירה באטיות את צעיפה.
"אתה לא מתרושש מזה?”
"מה פתאום! ההכנסות מהקזינו גבוהות, הישראלים מתים על להמר! לא כולם יכולים להרשות לעצמם לטוס לבולגריה, וגם מי שכן, בטח לא כל שנה, אז גם זכרון צדקיה זה כמעט חו"ל, לא?”
עתה הסירה באטיות את הסיכה מראשה ופרעה את תסרוקתה המוקפדת. "בעירייה יודעים?”
מומי צחקק. "העירייה זה אני", התגאה וקרב אליה כרוצה לאחוז בה ולהפשיטה מיידית. היא חייכה ואמרה "חם פה ממש עם כל החימום הזה, תן לי רגע לפתוח חלון לפני שתחמם אותי עוד יותר.”
ללא ספק, מומי היה מרוצה מהערתה האחרונה. הוא נעמד במקומו בפוזה מאצ’ואיסטית, בטוח בעצמו כסיסרא, ועקב אחריה במבטה בדרכה אל קצה הסלון. היא פתחה את החלון, הוציאה ממעילה מכשיר הקלטה ואקדח, ובצורה מופגנת השליכה את מכשיר ההקלטה אל שלמה שהמתין לה ברחוב. באקדח אחזה בשתי ידיה, הפנתה אותו לכיוונו, וכשחיוך מרוח על שתפיה צפתה במומי ואמרה לו "תזהר, האקדח טעון, אל תעשה שטויות. ההקלטה אצל השותף שלי. יש לי גם צילומים של הקזינו מבפנים, מראים אותך מהמר ומחלק פקודות, גם הם אצל השותף שלי. הפללת את עצמך יפה מאוד!”
לקחו למומי כמה רגעים כדי להבין מה קורה, וכשהבין התמלא בזעם אדיר, כזה שגרם לו להאדים לחלוטין. "אם לא היה לי אקדח ביד הוא היה הורג אותי", סיפרה דבורה.
"מה את, שוטרת?”, שאל לבסוף, “סמויה? מלשינה?”
"לא", השיבה, “חוקרת פרטית. אני עובדת בשביל אחד המתחרים הפוליטיים שלך, אבל אאלץ שלא לספר בעבור מי, רק להציע לך בידידותיות לא לסמוך על אף אחד, גם לא על חבריך לסיעה.”
מומי נראה מבולבל, אבל לאחר רגע התעשת ואמר “מי שזה לא יהיה, כמה שלא שילם לך, אני מוכן לשלם יותר כדי שתרדי מהגב שלי ותגידי לו שלא מצאת כלום.”
לרגע נראתה כמתלבטת, לבסוף השיבה "יש על מה לדבר. מאה אלף ש"ח במזומן.”
"קיבלת", השיב מבלי למצמץ, "תקראי לחבר שלך, אני רוצה לשמוע את הקסטה ולהשמיד אותה בעצמי, ולקבל גם את הפילם עם התמונות.”
"ויש לי עוד דרישה", אמרה. “תקבל את הפילם והקסטה אחרי שתקיים אותה. מצדי אתה יכול להביא את הכסף באותה ההזדמנות, אם אתה מפחד שאברח אתו: שאול דורות היה קרוב משפחה רחוק שלי. אני רוצה שתצביע בעד כשיציעו לקרוא רחוב על שמו.”
קיוויתי שהרמז שזרקה דבורה על כך שאל למומי לבטוח בחבריו לסיעה ירתיע אותו מלהזהיר את השניים הנוספים, אך לא הייתי בטוח בכך ולכן מפגשו הראשון של ישעיה (קוגי) קוגלביץ’ עם החוקר הפרטי שלו, גדעון, ארע בערך בו זמנית עם המפגש הראשון של מומי עם דבורה.
קוגי הוא המעשן הכבד ביותר שאני יכול להעלות על הדעת. בכל הפסקת סיגריה, ויש רבות כאלו, הוא מעשן שתי סיגריות ברצף. לפעמים גם שלוש. העורבים ברחבי העיר כבר מריצים דחקות על הקנים שהוא עוזר להם לרפד. מהחתולים המחטטים בפח ביתו למדתי שגם באוכל בריא אינו מצטיין, בלשון המעטה, ושגם אלכוהול לא חסר לו. לאור כך, תהיתי מה החיבור הרגשי שמוביל את האדון הזה להחזיק במועדון הבריאות והכושר של שכונתו בעל השם המשעמם "שרירים".
הגעתי לחדר הכושר וניגשתי לקבלה, לכאורה כדי להירשם, והייתי מהלקוחות המעצבנים האלו שדורשים לראות רישיון עסק בתוקף, היתר ממשרד הבריאות והכי חשוב – אישור בטיחות אש. בזמן שהמזכירה הלכה להביא את כל אלו, דיברתי עם התוכי בכלוב ששעשע את הממתינים בקבלה, תוכי ששאר האנשים לא יגדירו בתור תוכי מדבר. “שמעתי שיש תוכים שיכולים לדבר עם כל האנשים, אבל לי…. איזה בעסה, לא מצליח. אבל איזה כיף שאני יכול לדבר אתך!"
"העונג כולו שלי.”
"מה, אתה יודע תוכית? חשבתי שרק תוכים לומדים אנושית.”
"כן, איזה קטע, אה?”
"מגניב ממש!", קרא התוכי בהתלהבות. "תגיד: תמיד רציתי לשאול את האנשים שבאים לפה אם הם באו בשביל הכושר או בשביל ה… כמו שאומרים… ‘כושר’ שהם עושים שם במתחם האימונים הפרטי במרתף, עם ה’מאמנות האישיות’, אם אתה מבין למה חברך התוכי מתכוון, אה? לפני שבועיים אפילו הגיעה גברת מבוגרת עם ‘מאמן אישי’!", סיפר בהנאה.
גדעון קבע עם קוגי במשרד השמאים בו עבד, לכאורה בתור לקוח תמים. “שמי גדעון, אני יועץ ואספן מודיעין פוליטי".
"אני זוכר איך קוגי נדרך”, אמר גדעון, “היה תענוג לראות את פניו הסמוקות מאדימות אפילו יותר!”
"כולם יודעים שבבחירות הקרובות אתה מתכנן לרוץ לכנסת. אחד מ… האנשים שמרגישים מאוימים ממך חבר לאחד מחבריך לסיעה ושכר אותי כדי להביא תמונות מפליליות שלך מתעסק בזנות. אל תכחיש קוגי, כולם יודעים את זה.”
קוגי הדליק סיגריה ואמר "אני לא יודע על מה אתה מדבר. אבל איך אני יכול לעזור לך בכל זאת?”
"תראה, קוגי, בוא נדבר דוגרי. לגמור את הקריירה הפוליטית שלך, לפחות הארצית, זה הכי קל בעולם עכשיו. למצוא את הלקוח שיצלם במצלמה נסתרת את הנעשה שם זה כלום עבודה, וכבר עשיתי את זה. אם תבקש אביא לך את הפילם, אבל נראה לי שאתה יודע כבר מספיק טוב איך נראה המרתף של ‘שרירים’. תמיד תוכל לטעון שלא ידעת, אבל לך תדע אם יאמינו לך או לא. מצד שני, אתה זהיר ואני לא מצליח להביא ראיה חותכת שמראה ישירות, בצורה פוזיטיבית, שאתה סרסור. במקום ששנינו נהיה באי-ודאות, יש לי הצעה אחרת: תן לי לעזור לך. אני אכניס אותך לכנסת, עליי. בעבודתי קשר בכנסת יהיה הדבר הכי טוב שאני יכול להציע ללקוחות שלי. כולנו נרוויח.”
"וכמה יעלה לי התענוג הזה?”, שאל קוגי.
"לך אני אתן הנחה על שירותי הייעוץ שלי. לא כי אני נחמד, כי יש לי אינטרס.”
גדעון וקוגי פצחו במשא ומתן ארוך ולבסוף נטל עליו קוגי את גדעון כיועץ.
"לא חששת שיעלה על כך שאין לך באמת חברת ייעוץ ומודיעין פוליטי?”
"מי אמר שאין?”, שאל גדעון והציג צ’קים על שם ‘גדעון ייעוץ פוליטי’ שנראו אמתיים למדי. “אפילו דאגתי שבחדר הישיבות של המועצה יסתובב בטעות נייר של הצעת מחיר שנתתי ללקוח עלום כלשהו, אולי אפילו המזמין של הריגול נגדו. וכמובן – ניסיון בריגול יש לי בהחלט. להזכיר לך את הפעם שהסתננתי למחנה מדין?”
התכנית הייתה לסייע לקוגי עם ייעוץ צמוד במשך כשבועיים ואז לשכנעו שעליו להצביע בעד היוזמה כחלק מעסקה שסידר לו גדעון, כזו שבסופה, לאחר נתינת מספר תמורות, יקבל סיוע יפה מטעם בכירי המערך בבחירות הפנימיות הבאות, כך שיובטח לו מקום ריאלי ברשימתה לכנסת הבאה.
העצה הראשונה שהעניק גדעון היא לעצור למספר חודשים את כל פעילות הזנות במכון ולהפוך את המרתף למרכז אימונים אישיים של ממש, ואפילו לצאת במסע פרסום בעיתונות המקומית (שבפועל מכוון לחבריו בפוליטיקה הארצית) המזמין את הקהל לבוא ולהתאמן במחירי מבצע, כך יוזמו השמועות לחלוטין. קוגי נאלץ לקבל את העצה וכחלק מהצעתו של גדעון רכש בגדי אימון יוקרתיים והזמין צלמים כדי שיתעדו אותו רץ על ההליכון בלוויית מאמנת יפהפייה.
"זו סיטואציה בלתי נשכחת", סיפר גדעון, “הגענו למרתף המשופץ שהיה הכי לא מאוורר וחנוק שרק אפשר. כדי שיהיה חנוק אפילו יותר קוגי עישן סיגריה שלפני, ואז עוד אחת מיד אחריה. ברקע שמענו חדשות ברמקולים. ‘מסלימה המתיחות בין שר הפנים אריה דרעי לבין ראש עיריית זכרון צדקיה, יוסף יודפת…’. קוגי הניח את חפיסת הסיגריות, המצת ובקבוק הקולה שלו על שולחן שביקש מהצלמים לא להכניס לפריים. הוא ביקש להחליף למוזיקה ספורטיבית והדוגמנית שהתחפשה למדריכת כושר הפעילה קסטה עם Welcome to the Jungle של Guns N' Roses. הוא עשה פוזה מול הצלמים ועלה על ההליכון. אני לא יודע מה גרם לו לחשוב שהוא מסוגל לרוץ בקצב העולה על 4 קמ"ש, אבל התוצאה הייתה נוראית: בתחילה השתדל לחייך ולהיראות מלא ביטחון עצמי, אך תוך מספר דקות הוא עף מההליכון שהמשיך לפעול ונפל בכוח על הרצפה. כשהגעתי אליו בריצה גיליתי למרבה החרדה ששכב על הרצפה בדום לב מוחלט: אפס דופק!”
גדעון עצר להפסקה דרמטית בסיפורו עד ששאלתי "נו, ומה קרה אחר כך?”
"כמו לפני כל קרב אחר, קיבלתי סימנים: ברגע הזה נגמר השיר והתחיל להתנגן Stayin' Alive של ה-Bee Gees. האירוניה במיטבה! ומה עושים כשהשיר הזה מתנגן? החייאה כמובן.”
לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי את גדעון לוחץ את חזהו של קוגי במקצב של “Ah, ha, ha, ha, stayin' alive”.
"המדריכה לכאורה, שהייתה סתם דוגמנית ולא ידעה לתת עזרה ראשונה, פשוט קפאה ובהתה בנו. לבסוף התעשת אחד הצלמים, קיבל ממני דוגמה אישית, ורץ אל הקבלה שהזמינה לקוגי אמבולנס. לאחר כמה ניסיונות הצלחתי להשיב לו את הדופק וכשהגיע כבר האמבולנס ליוויתי אותו לבית החולים.
אחר שקוגי שב להכרה בבית החולים והבין שהצלתי את חייו לא היה מרבה בתודות ממנו. ‘איך אני יכול להודות לך?’, שאל, ‘רק תגיד, באמת, אני…’ "
לא הייתה שם כלל שאלה, הבנתי. “ועכשיו הוא יצביע בעד.”
"בוודאי.”
"ומה עכשיו? האם דום הלב שכנע אותו להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול בריא?”
"עוד באותו הערב הצמד קוגי את מומי חגג את לידתו מחדש בפאב המקומי. אלכוהול, צ’יפס וסיגריות לא היו חסרים.”
ירמיהו (ירמי) בבלי, שנותר לטיפולי הישיר, היה האגוז הקשה לפיצוח מכולם. לכאורה היה איש שחי בצניעות ועסק במלאכת קודש: ירמי הוא מורה לשעבר בחינוך המיוחד ואב לילד מפגר. ירמי מנהל כיום את האגודה העירונית למען תמיכה במשפחותיהם של ילדים עם צרכים מיוחדים. עם זאת, ‘אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה’ קובעת הממרה הישנה והעובדה ששותפיו לדרך הם מומי וקוגי רמזה לי שרק צריך לחפש מספק טוב.
אין לירמי חיות מחמד ובעלי החיים סביב ביתו לא ידעו לספר לי שום דבר מעניין. אפילו היונים הרכלניות לא קידמו אותי: נראה שממש שמע לעצתי הוותיקה “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו“. לכן, בהיעדר רעיונות אחרים, החלטתי להצטרף לאגודה העירונית למען תמיכה במשפחותיהם של ילדים עם צרכים מיוחדים ולנסות לדלות משהו מחבריה. סיפרתי לירמי סיפור קורע לב על אשתי שמתה בלידה ועל הילד שסבל ממצוקת חמצן ובשילוב עם תסמונת גנטית יצא שהוא כמעט ולא מתקשר. לאחר שנים בהם השקעתי את כול כולי בילד, לפני מספר חודשים נשברתי ושלחתי אותו לגור בהוסטל מיוחד ומאז אני סובל מנקיפות מצפון שמא לא מתייחסים אליו טוב. הייתי חייב להחליף אווירה בחיים וכך עזבתי את ירושלים והגעתי לגור בזכרון צדקיה. ירמי היה אמפתי מאוד, הסביר לי שהוא מבין את כאבי וברך אותי על הצטרפותי לאגודה. באותו מעמד אפילו הצעתי את שירותיי: כארכאולוג בהכשרתי שחפר רבות בירושלים, אשמח להדריך את חברי האגודה בסיור בה. ירמי התלהב והודיע שיטפל בעניין בהקדם.
במשך שלושה שבועות הייתי הכי פעיל שרק אפשר באגודה. הצטרפתי לכל מפגש שיח, התנדבתי לכל פעילות אפשרית ושוחחתי עם כל המשפחות שרק יכולתי בתקווה לשמוע משהו. והנה, הפעילות האינטנסיבית השתלמה דווקא ביום הטיול שהדרכתי בירושלים.
הבוקר החל בתחנה המרכזית בעיר. עלינו כולנו לאוטובוס ונסענו לתחנת העצירה הראשונה, במזנון דרכים בו היינו אמורים לאכול ארוחת בוקר. אני ויצהר סיימנו לאכול והלכנו להתפנות. כשחזרנו גילינו, למרבה ההפתעה, שנשארנו מאחור והאוטובוס כבר יצא. יצהר, אבא לתאומים עם פיגור שכלי, נראה אדם ערכי באמת ובתמים. “אני לא מופתע שמכל האנשים בעולם ירמי שכח דווקא אותי מאחור", אמר יצהר.
"מה, למה?”
"בוא נגיד שהוא לא מחבב אותי במיוחד.”
"יש לכך סיבה מיוחדת?”
"שמוליק, תבטיח לי שאתה שומר בסוד את מה שאני אומר לך עכשיו.”
"מבטיח.”
"יש לי חשדות חזקים מאוד לכך שהוא מועל בכספי האיגוד. שמתי לב שכל מני דברים לא מסתדרים לי כשאני מעיין בספרי החשבונות, ומטומטם אני לא.”
"זו האשמה חמורה מאוד!”
"נכון. לכן אני מבקש שבינתיים תישאר בינינו.”
"מה אתה מתכוון לעשות עם החשד הזה? יידעת את המשטרה?”
"לא לפני שיש לי הוכחות שאלו לא סתם טעויות חשבוניות פה ושם, אלא הונאה שיטתית.”
"אז למה הוא לא מחבב אותך אם אלו רק חשדות בראשך?”
"אני לא יודע איך הוא גילה ש… יום אחד באתי לחפש העתק של קבלה שהייתי צריך, על ציוד שקניתי לאגודה וקיבלתי עליו החזר. אתה יודע, באתי בקטע הכי תמים שיש, וכשהמזכירה שלחה אותי לנבור בקלסרים גיליתי שהנהלת החשבונות של האיגוד מבולגנת בקטע שנראה שמנסה להסתיר משהו. המזכירה כנראה סיפרה לו שנברתי בניירת ואתה יודע איך זה עם אנשים שיש להם מה להסתיר: הם חושדים שכולם מנסים לחשוף את השחיתות שלהם, ומאז הוא מביט בי בעין לא יפה.”
שתקתי ארוכות ולבסוף השבתי "זה באמת נשמע מטריד.”
"אני לא מופתע. כולם יודעים שמומי וקוגי מהסיעה שלו מושחתים וכולם יודעים שראש העיר גנב גדול בעצמו – לא סתם מינה שר הפנים ועדה שתחקור את תפקוד העירייה שלנו – ואלו הם החברים שלו. אז למה כבר אפשר לצפות?”
לקחה כמעט חצי שעה עד שהאוטובוס נזכר לאסוף אותי ואת יצהר.
הטיול היה הצלחה גדולה. “זה מדהים כמה בקיאות יש לך בהיסטוריה של בית ראשון מוקדם!”, אמר לי אחד המטיילים, מורה להיסטוריה. “תודה", השבתי בצניעות, “אני משתדל לקרוא כל מחקר שיוצא על התקופה.”
קבעתי עם ירמי פגישה בארבע עיניים. “באתי למסור קבלה על כל כרטיסי הכניסה מהטיול כדי לקבל החזר", אמרתי לו, “וראיתי שיש כזה בלאגן בניירת שהוא אומר אחד משניים: או שאתה גונב כסף מהאגודה, או שאתה לא כשיר לנהל אותה.”
"איך אתה מעז?”, התרתח ירמי, ובמבט הלום שאל "מה... מה... מה אתה מנסה להגיד?!"
"נכנסת לתפקיד פה לפני חמש שנים. עד לפני שבע שנים, כשעוד גרתי בירושלים, הייתי הגזבר של האגודה הארצית, אתה יודע? אני לא פעיל באגודה הארצית כבר כמה שנים, אבל זכור לי שהיא מממנת די יפה את הסניף של זכרון צדקיה, וחבל מאוד אם אזרוק מילה לגזבר החדש לבוא לבקר, נגיד – מחר כשהוא בא גם ככה לקפה אצלי, כי אנחנו חברים. גם עם כוח על לא תוכל לרמות מספיק ולשפץ את כל תיקי החשבונות עד מחר.”
ירמי הלבין.
"אתה יודע", לחצתי על עצב חשוף, “האנשים מתים על יצהר, הם ישמחו להעיף אותך אם יעלה חשד לשחיתות ולבחור בו בבחירות הבאות של האגודה.”
"אתה לא – תסתלק מכאן – "צרח ירמי.
"אבל יש לי הצעה שתפתור את כל הבעיה. אתה יודע, אבא שלי הוא בן דוד של אלמנתו של שאול דורות…”
ראש האופוזיציה העירונית הופתע לראותי שוב. קל היה לקרוא על פניו את ההפתעה מכך שחזרתי לבקרו, אף כי לרגע תהיתי האם לא עברה בראשו המחשבה לפיה הזקן הטרחן והמעצבן הזה שוב בא להציק לו. “אתה יכול לזמן הצבעה", אמרתי לו, “מומי, קוגי וירמי יצביעו בעד, הם הבטיחו לי כולם.”
"הבטיחו לך?”
"אני די בטוח שיצביעו כמו שצריך", אמרתי, “יש לי ערובות לכך. אני מציע שתעלה את הנושא להצבעה בהקדם, לפני שישכחו את ההבטחות שלהם.”
"לפי תקנון מועצת העירייה, כל רבעון מתכנסים פעם אחת להצבעה על שמות רחובות, אי-אפשר להעלות הצבעות בזמנים אחרים. ההצבעה הבאה תהיה בעוד חודש, אעלה את ההצעה הזו שם.”
וכך היה לנו חודש ליהנות מנופי הארץ. התחלנו בעקבות דבורה באזור אפרים, המשכנו בעקבות גדעון אל רכס גדעונים, ואני ביקשתי להתחיל באילת, להמשיך אל באר שבע, ובהמשך חצור, גזר ומשם למגידו. לאחר כשלושה שבועות של טיול שרומם מאוד את נפשנו תכננו להעביר את הימים האחרונים עד להצבעה באהובה והקדושה שבערים, ירושלים. פתחנו את הבוקר בבית קפה מקסים ובעוד אני ודבורה מעיינים בספר מסלולים כתיירים טובים – אחרי הכול, כמה דברים השתנו באלפי השנים האחרונות, קטע אותנו גדעון באומרו "תראו את זה!”
הסתכלנו בעיתון וגילינו שהכותרת הראשית זעקה "ראש עיריית זכרון צדקיה יוסף יודפת הודח מתפקידו". כותרת המשנה קראה "דרמה בזכרון צדקיה: לאחר חודשים של מתיחות קשה בין השניים, שר הפנים אריה דרעי הדיח מתפקידם את ראש עיריית זכרון צדקיה יוסף יודפת ואת מועצת העיר ומינה ועדה קרואה".
לפי הכתבה, המתיחות החלה כאשר ביקש שר הפנים להתנות את התקציב שמשרדו מעניק לעירייה (בדמות מענקי איזון) בתכנית הבראה קשה ורבת קיצוץ. ראש העיר התנגד מכל וכל והתבטא כנגד שר הפנים בצורה שלא סייעה לאהבה ביניהם. שר הפנים הגיב בכך שמינה ועדה שחקרה את התנהלות העירייה וקבעה כי ראש העירייה ומועצתו מושחתים, לא מתפקדים היטב ודורשים החלפה על ידי ועדה קרואה, המלצה שהשר מילא בזריזות מפתיעה. טור דעה שפורסם באותו העמוד פיאר את דרעי והעצימו. “כולם יודעים שעיריית זכרון צדקיה מלאה בשחיתות עד גדותיה", קבע הטור, “דרעי מסתמן כמי שלוחם בשחיתות מכל וכול ומעביר מסר לפיו שחיתות אינה מקובלת". הוא אפילו ציטט אותי באומרו "אמר החכם באדם, ‘אוהב כסף לא ישבע כסף’ ". תודה על המחמאה!
"אני חושד שהתכנית שלנו נתקלת בקשיים טכניים קלים", הערתי, “בואו נמהר אל זכרון צדקיה, אולי עוד יספיקו להעביר את ההחלטה הזו לפני שיתפזרו.”
אך כמובן שלא היה לכך כל שחר. ראש האופוזיציה העירונית סירב כלל להיפגש עמי ובוקה ומבולקה שררה בעירייה, כך שלאיש לא היו העצבים לדון בקביעת שמות רחובות. קיבלתי כבר התראה מלמעלה על כך שזמננו יתום ביום בו יעזוב יוסף יודפת את תפקידו ואני מודה שבמשך מספר ימים סבלנו אני, גדעון ודבורה ממצב רוח ירוד לחלוטין לאור העובדה שהיינו אך פסע מהשלמת משימתנו, ובכל זאת נכשלנו. חיפשנו דרך לסיים את שהותנו בצורה ראויה, ולאחר מחשבה ארוכה עלה במוחי רעיון.
ביומו האחרון בעירייה ויומנו האחרון על הארץ, אני, גדעון ודבורה ארבנו לראש העיר היוצא בקרבת העירייה ביחד עם שלל העיתונאים שרצו לתפוס את עזיבתו. “שאול דורות קיבל את הנקמה שלו!”, צעקתי לו. ולמרות שוודאי הבטיח לעצמו שלא יגיד לפרובוקציות, ולמרות שלא הכיר אותי, עצר לרגע והעיף מבט לעברי. “לך תזדיין", קרא והמשיך את מצעד עזיבתו בזעם.
"תתבייש לך!”, צרחתי לעברו, “בגללך הכל פה מלא ברפש!”
היה זה האות המוסכם מראש עם שותפותיי לקנוניה, היונים. אלפי יונים שהגיעו לאזור מבעוד מועד הכו בכנפיהן ופרצו במחול חינני. בשיאו חגו מעל ראש העיר היוצא בענן כה צפוף עד שהסתיר את אור השמש ואז, בבת אחת, בתיאום מושלם, הטילו צרכיהן בערמה שכיסתה את כבודו, מנעל ועד פדחת.
את משימתנו לא השלמנו בהצלחה, למרבה הצער, אבל לפחות עזבנו עם הר של רפש בפתח העירייה ואולי קצת פחות בין מסדרונותיה.