"אתה קונה משהו?" שאל המוכר העייף בחנות הנוחות בתחנת הדלק. "מה?" שאל מלווין מהורהר. "אתה קונה משהו? כי אתה עומד פה ובוהה בסיגריות. יש לי עוד לקוחות אתה יודע "אמר המוכר. "אממ, רק גפרורים". הוא אמר. "ואת זה". הוא הוסיף לוקח מימינו חפיסת עדשי שוקולד.
השנה היא 1985 במדינת נוואדה בארה"ב. מלווין הוא בחור צעיר בסוף שנות ה-20 לחייו והוא בתהליכי גמילה מהסיגריות. הוא היה בדרכו ללאס וגאס שם היה אמור להגיע לסדנת הגמילה מעישון שלו. הוא יצא לדרך מביתו בעיר ריביירה במדינה הסמוכה אריזונה. הנסיעה לא הייתה ארוכה במיוחד, קצת פחות משעתיים וחצי. הוא עצר לתדלק ביציאה מרביירה קצת לפני הגבול. וקנה לעצמו עוד גפרורים כדי שיוכל להחזיק אותם בשיניו. זה עזר לו בתהליך הגמילה. הוא שילם במזומן וחזר לרכב שלו. הוא לא נסע יותר מחמישים קילומטרים נוספים אל תוך נוואדה עד שדמות פרועה עמדה באמצע הכביש הריק. מלווין ראה את התמהוני באיחור והוא בלם בפתאומיות את הרכב וסטה לצד הדרך. התמהוני היה בעל שיער אפור ארוך ומלא באבק, זקן עבות תואם, בגדים מרופטים מלוכלכים וקרועים ומבט מבולבל. "אתה השתגעת? שאתה עומד ככה באמצע הכביש?" צעק אליו מלווין כשהוא יצא מהרכב. התמהוני הסתובב אליו בשתיקה ובוחן את הרכב בסקרנות. "אתה בסדר?" הוא שאל את הבחור. "היכן אני?" שאל הבחור המסתורי במבטא בריטי לפתע. "אתה נמצא בנוואדה אדוני. איך הגעת לכאן? לאן פניך מועדות?" שאל אותו מלווין מתקרב לאיטו אל הבחור. "נוואדה?" הוא שאל. "כן מדינת נוואדה, אתה בארצות הברית של אמריקה". הסביר מלווין. "אמריקה? מה זה אמריקה?" שאל הבריטי. "מי אתה?" שאל מלווין. "אני הוא המלך ארתור בנו של איתר. השולט על אנגליה" הכריז הבחור המסתורי בקול רם. מלווין שתק והחניק חיוך. הוא ממש רצה לצחוק אבל הוא התאפק בכל כוחו. "ובכן ארתור, אולי כדאי שתצטרף אליי לנסיעה. אני כרגע בדרכי ללאס וגאס שם תראה רופא. אין שום דבר מלבד מדבר באיזור הזה ואתה עלול להתייבש ולמות אם תישאר כאן". הוא אמר. "בשמחה אצטרף לרכיבה איתך, היכן הסוס שלך?" שאל ארתור. "אין לי סוס ארתור". ענה מלווין. "חמור אם כך?" הוא שאל. "לי יש מכונית, בוא איתי". אמר מלווין ונפנה אל האוטו שלו בחזרה. "לא הצגתי את עצמי, שמי הוא מלווין". הוא הציג את עצמו. "העונג לפגוש אותך מר מלווין. כבר ציינו בפניך שאתה מדבר מוזר?" הוא שאל. מלווין לא ענה הוא רק חייך ופתח את דלת הנוסע לחבר החדש שלו.
"אז אתה אומר שאנחנו ביבשת חדשה בשנת 1985?" שאל ארתור בפליאה. הם כבר נסעו כברת דרך בהם השלים מלווין לארתור את פרטי ההיסטוריה. ברדיו התנגן השיר Dancing in The Street . ארתור היה נפעם. "זה מרתק, אני בעתיד". "אני בספק אם אתה מגיע משנת 500 ארתור. אבל אל תדאג, נגיע ללאס וגאס ונפגיש אותך עם רופא שיבדוק אותך". אמר מלווין. "אני לא זקוק לרופא ידידי. אני זקוק לחרבי". אמר ארתור. "החרב שלך? אתה מתכוון לאקסקליבר?" שאל מלווין. "בהחלט ידידי. אני אשיג את חרבי על מנת לשוב אל מולדתי ואשלוט בה מחדש. מי יושב על הכס באנגליה היום?" התעניין המלך. "היום שולטת בבריטניה המלכה אליזבת' השנייה". ענה מלווין. "אבל לא שאלתי על בריטניה מלווין. שאלתי על אנגליה". אמר לו ארתור. "במאה ה-18 ממלכות אנגליה בריטניה סקוטלנד וצפון אירלנד התאחדו לממלכה אחת בשם בריטניה" הסביר מלווין בסבלנות. "מזעזע" הכריז ארתור. "אז איך הגעת לאמצע המדבר?" שאל מלווין. "אני... למען האמת אינני יודע" ענה ארתור. "הדבר האחרון שאני זוכר היה שבני הממזר סר מורדרד דקר אותי. הצלחתי לדקור אותו בחזרה לפני שהכל החשיך". הוא אמר והשפיל מבט. "אתה בטח חושב על איזה מן אבא אני?" הוא המשיך. מלווין שתק. "בכל מקרה". התעשת המלך. "אני אמצא את החרב שלי ואחזור לאנגליה לשלוט בה". מלווין הבליח חיוך קטן והם המשיכו במסעם בשקט.
עד מהרה הם הגיעו ללאס וגאס. ארתור נפעם מהמראה שנגלה לפניו. הם נרשמו למוטל קטן וארתור התקלח. הוא השיל מעליו את כל אבק הדרכים שנדבק בו. מלווין יצא לקנות לארתור חולצת פסים בגווני כתום מכופתרת וג'ינס משופשף חדש. וזמן לא רב לאחר מכן ארתור כבר נראה אחרת. מלווין תכנן לקחת את ארתור למרפאה לאחר המפגש בסדנא. השעה הייתה כבר קרובה לתחילת השיעור והוא הציע למלך להתלוות אליו. ארתור הסכים והשניים יצאו לסדנת גמילה מעישון.
למרבה ההפתעה ארתור ישב בשקט במהלך ההרצאה והאזין בסקרנות לדבריו של המרצה. ארתור ישב בשורה בין מלווין לפרופסור בשם ריקי. הפרופסור הביט בארתור ארוכות כאילו משהו מטריד את מוחו אך ארתור ומלווין לא שמו לב אליו. הם היו עסוקים בלהאזין לשיעור בזמן שכל אותה העת לעס מלווין גפרור בפיו. "נעים מאוד, ריקי" לחש הפרופסור והגיש את כף ידו ללחיצה. ארתור החזיר הלחיצת יד. "ארתור. המלך ארתור". הוא לחש בחזרה. ריקי החל להשתנק בהפתעה. והמרצה הרים את קולו כדי לסמן להם להיות בשקט. ריקי סימן למרצה עם היד כי הבין את הרמז וחיכה בסבלנות לסיום השיעור.
"למה אתה מתכוון המלך ארתור?" ירה ריקי את השאלה ברגע שהמרצה סיים להודות לכולם על ההקשבה. "ובכן אני מתכוון שאני הוא המלך ארתור". הוא ענה. "תסלח לו, אנחנו בדיוק בדרך למרפאה עכשיו". אמר מלווין. "חכו רגע" אמר הפרופסור. "אתה באמת ממש דומה לו". הוא המשיך. מלווין גלגל את עיניו במבט מחוייך. "אתה השתגעת? אולי גם אקח אותך למרפאה?" הוא שאל. "לא, לא. אני מתכוון לזה ש..." ניסה ריקי להסביר ואז הוא עצר נשם עמוק ואמר. "נעים מאוד, פרופסור ריקי. אני היסטוריון ומומחה לחקר הפולקלור הבריטי מטעם אוניברסיטת נוואדה לאס וגאס. לפני בערך חודש גילינו באיזור בנגור בצפון מערב ווילס כתבים עתיקים שככל הנראה נכתבו על ידי המלך ארתור בעצמו". אמר ריקי. ארתור המשיך אותו. "מצאתם אותם ליד מצר מנאי עם ציור הפרוטרט שלי" ריקי נדהם. "כן, בהחלט. והציור דומה לך במדוייק. את הכתבים מצאנו באיזור פנרים פארק ליד המנאי. שיתפנו פעולה עם אוניברסיטת בנגור המקומית". אמר ריקי. "אם כך קראתם את הרהורי ליבי על היותי אב מאכזב לבני הממזר". אמר ארתור בעצב. "לו רק הייתי מקבל אותו באהבה כפי שכל אב אמור להתייחס לבנו. אבל דחיתי אותו ממני". "לעזאזל זה באמת אתה". אמר הפרופסור בתדהמה. מלווין האזין לכל השיחה בחוסר אמון. "אוקיי, אז אתה באמת ארתור? זה משוגע!" הוא אמר בקול. ארתור התעלם ממנו. "אני מחפש את החרב שלי פרופסור אני אשמח אם תעזור לי למצוא אותה" אמר המלך. "כן, כן. בטח. נצטרך לבצע עבודת מחקר קודם בספרייה של האוניברסיטה ובכתבים עתיקים כדי לנסות להתחקות אחריה". אמר הפרופסור. "אבל כבר לא נוכל לעשות זאת היום. כבר החשיך והספרייה נסגרה לפני מספר שעות". ארתור הנהן בהבנה. "אם כך נמתין לעלות השחר". הוא אמר. "אני צריך משקה. אתם צריכים משקה?" שאל מלווין.
עד מהרה הסבו השלושה לשולחן עץ קטן בבר. על השולחן עמד קנקן שהכיל חמישה ליטרים של בירה כהה. ברקע התנגן השיר That's Life של פרנק סינטרה. כוסו הראשונה של מלווין כבר התרוקנה והוא התכונן למלאה מחדש בעודו מזמם את מילות השיר. "אני לא חושב שאני מחבב את הדמוקרטיה הזאת שלכם" אמר ארתור ולגם עוד לגימה ארוכה. "ודאי שאתה לא מחבב, אתה מלך". אמר ריקי. "כן אבל לא היית אתה זה שאמר שעל בריטניה שולטת מלכה?" שאל ארתור. "כן אבל הממלכה מנוהלת בשיטה דמוקרטית. המלכה זה רק תואר בו היא מחזיקה" ניסה להסביר הפרופסור. "אבל היא עדיין מחליטה על חוקים הלא כן?" שאל ארתור מתקשה להבין את תפקידה של אליזבת'. "כן ולא. זה נושא מסובך". ענה ריקי. "ובכן, זה אידיוטי. המלכה צריכה להחליט על החוקים ולא העם אחרת מה הטעם בלהחזיק בתואר. למעשה המלך צריך להחליט על החוקים והמלכה צריכה לשרת אותו". הכריז המלך. מלווין הניח ברעש את כוסו הריקה השנייה ואמר "הו לא, אנחנו לא עושים את זה יותר". "לא עושים מה?" שאלו ריקי וארתור יחדיו. "שובניזם". הייתה דממה לרגע בין השלושה עד שארתור הפר אותה. "אני לא הולך לשאול מה זה שובניזם. הספיק לי מושג אחד מוזר היום" הוא אמר ולגם מהבירה שלו.
הבוקר עלה וארתור התעורר בבהלה לשמע צלצול הטלפון הקווי על יד המיטה במוטל. מלווין טמן את ראשו בכרית ואמר "תעשה שזה יפסיק". "מה זה איך אני עוצר את זה?" צעק ארתור מנסה להתגבר על רעש הצלצול. "פשוט תרים את השפורפרת" צעק מלווין הסובל. ארתור ניגש והרים את מכשיר הטלפון בשלמותו אך המכשיר המשיך לצלצל. "זה לא מפסיק" הוא צעק. מלווין גנח ועיווה את פניו. הוא ניגש וענה לטלפון. "מה?" הוא ענה. ארתור עדיין החזיק את המכשיר בידיו ממתין. "הו היי ריקי" אמרי מלווין בקול עייף. "כבר שבע אתה אומר אה? אתה יודע שזה ממש מוקדם נכון?" הוא שאל והמתין לתשובה. קולות נשמעו מהצד השני. "בסדר, בסדר. אז לא מוקדם. בסדר שכנעת אותי. ניפגש בקרוב". הוא אמר וניתק. "מה זה היה?" שאל ארתור. מלווין לקח את המכשיר מידיו של ארתור והניח אותו בחזרה על השידה. "זה היה ריקי" ענה מלווין. "זה לא נראה כמו ריקי" אמר ארתור מבולבל. מלווין נאנח. "תסמוך עליי, זה ריקי. בכל מקרה הוא אמר שהוא יחכה לנו בעוד שעה בספרייה". ארתור הנהן. "ובכן, אין לנו זמן לבזבז הבה נצא לדרך לספרייה הזאת". הוא אמר והחל לצעוד אל הדלת. "הספרייה נמצאת ברחוב הסמוך. תעיר אותי בעוד 15 דקות". אמר מלווין ונזרק בחזרה למיטה.
שעה לאחר מכן ישבו השלושה לשולחן גדול בספרייה כשערימת ספרים ענקית מונחת עליה. ריקי וארתור כבר עברו על חלק מהם בזמן שמלווין ישב בצד ולגם מהקפה שלו מנסה להעלים את כאב הראש שלו מהשתייה בלילה הקודם. "נראה כי החרב הושמדה בתחילת המילניום על ידי הקיסר בסיליוס השני בתקופת האימפריה הביזנטית" אמר ריקי. "אבל הספר הזה כאן אומר ששום דבר לא אבוד לנצח. אפשר להחזיר כל דבר מארץ החלומות". ארתור הביט בספר בעצמו. "אבל זה לא ייתכן אם זה היה כל כך פשוט היו יכולים להחזיר הכל. אך עדיין דברים נמחים מהיקום". אמר מלווין. "אז אולי נלך לשאול את כותב הספר הזה. הוא גר ממש כאן בלאס וגאס." אמר הפרופסור. "רשום כאן שכתב את הספר הזה אדם בשם סמואל דה וינצ'י. הספר לא מפרט על התהליך של ההחזרה. אז בואו נלך אליו". הוא הציע. ארתור סגר את הספר בחוזקה ואבק עלה ממנו. "נלך". הוא אמר ואז התעטש. "אני מתנצל ידידיי". הוא אמר. "אתם בטח צוחקים עליי" אמר מלווין. "אתם לא רואים את זה? אי אפשר להחזיר דבר שהושמד מעולם החלומות. זה אבסורד". המלך והפרופסור הביטו בו. "אני התעוררתי בעתיד לאחר שהבן שלי דקר אותי. הכל הוא אבסורד. אם אני כאן כנראה ששום דבר אינו לא אפשרי." אמר ארתור.
סמואל דה וינצ'י היה בן 94. אבל הוא הרגיש כמו בן 60. הוא הקפיד על ספורט ותזונה נכונה והוא היה בריא וצלול. השלושה ישבו בסלון ביתו של סמואל לוגמים תה צמחים מתערובת מיוחדת שהוא הרכיב. "למה התכוונת שאמרת שחיכית לנו?" שאל מלווין את סמואל. הזקן חייך ולא ענה לשאלתו. במקום זאת הוא פנה למלך ולפרופסור. "אי אפשר להחזיר כל דבר מארץ החלומות. אבל חפצים מסויימים בעלי כוחות מאגיים נשמרים שם לנצח. למזלכם, האקסקליבר היא חרב קוסמית ולכן יהיה אפשר להחזיר אותה משם". "ואיך מגיעים לארץ החלומות?" שאל ריקי. "כאן זה הופך למסובך" ענה סמואל. "ארץ החלומות הוא מימד קוסמי אליו גוף פיזי לא מסוגל להגיע אליו. זו הסיבה שאנחנו מסוגלים לחלום רק כשאנחנו ישנים. הנפש שלנו מסוגלת להסתובב בין מספר לא מבוטל של מימדים שונים המתפרשים אצלנו כחלומות. אבל אנחנו לא יכולים לשלוט בזה. הדרך היחידה להסתובב בין המימדים האלו ולשלוט בזה היא להתנתק מהגוף הפיזי לחלוטין." ארתור הנהן בהבנה. "אז אין בעצם שום דרך להחזיר את החרב?" שאל ארתור. "למות כדי להשיג את החרב זו אינה אופציה". הוא אמר. סמואל קם וניגש אל ספרייה גדולה הצמודה לקיר והוציא מהמדף העליון ספר עתיק בעל דפים זהובים וכריכת עור. הדפים היו מחוברים בחוטים. ריקי הרים את הספר והביט בו. "מה זה הספר הזה?" הוא שאל ופתח אותו. ארתור הביט בכתב היד. "זה הספר של מרלין" הוא אמר בתדהמה. ריקי דפדף בעמודים ולפניו נגלה עולם כשפים נסתר. הוא עצר בעמוד שכותרתו הייתה "החיים והמוות בחיבור האינסופי מסוגלים להתנתק ולהישאר כאחד מרדת החמה עד עלות השחר". "קחו את הספר. לא נשאר לי זמן רב והספר הזה שייך לך מלכי". אמר סמואל. "אז בעצם זהו כישוף?" שאל ריקי. "זה כישוף שמנתק את הגוף מהנפש ללילה אחד. הכישוף הזה הוא חד פעמי". ענה סמואל. ריקי סגר את הספר בעדינות וקם על רגליו. בעקבותיו קמו כל השלושה. הוא לחץ את היד לקשיש. "תודה רבה לך. אנו מעריכים את עזרתך". סמואל קד קידה לארתור ועד מהרה השלישייה עשו דרכם חזרה לספרייה.
תהליך הכישוף היה פשוט. היה עליהם להשיג מספר מרכיבים מן הצומח, מי גשמים טהורים וטיפת דם אחת מגופו של המבקש להתנתק מגופו. הכישוף אמור היה להתבצע בלילה בו הירח נעלם מהשמיים. בדיוק ברגע בו הירח נעלם ומתחיל להופיע מחדש הם אמורים לשתות את התערובת. התערובת תהרוג אותם אבל הם יקומו לתחייה בבוקר. מלווין נשלח לקנות את הצמחים שהם היו צריכים. ארתור נשלח להשיג מי גשמים טהורים. ריקי סיפר כי בלימודיו באוניברסיטה הוא למד מעט על הדת היהודית ועל פי המסורת מקווה הטבילה שלהם מלא במי גשמים טהורים ולכן הוא שלח את ארתור אל בתי הכנסת היהודים בלאס וגאס ולתור אחר מקווה כזה. והוא עצמו התיישב לחשב מתי הירח נעלם.
מספר שעות עברו וריקי הצליח לחשב וגילה כי הירח עתיד להתחדש עוד באותו הערב. מלווין הגיע זמן קצר לאחר מכן עם הצמחים וריקי כבר ניגש למלאכת הכנת התערובת. זמן לא רב לאחר מכן מעט לפני רדת החשיכה הגיע ארתור כשהוא ספוג במים ומזועזע. "לא ידעתי שעירום הוא נושא כה רגיש בעתיד" אמר ארתור בעודו מגיש את הבקבוק מלא המים לריקי. "מה קרה?" שאל מלווין.
"לאחר חיפוש ארוך בו נאלצתי לשאול עוברי אורח על קיומו של מקווה. רוב האנשים לא ידעו על מה אני מדבר עד שנתקלתי באיש מבוגר ומזוקן שענה לי בשפה מוזרה שלא הייתי מסוגל לזהות. לאחר שהסברתי לו שאיני מבין אותו הבחור החל לדבר באנגלית והסביר לי כיצד להגיע אל המקום. הגעתי למקום וניסיתי לפתוח את הדלת וגיליתי שהיא הייתה פתוחה. נכנסתי וראיתי עלמה רוחצת בבריכה כשגבה אליי. וכשניגשתי למלא את הבקבוק היא הסתובבה והבחינה בי. היא החלה לצעוק ולצרוח שאצא משם. ניסיתי להסביר לה שמדובר בנושא חשוב ובקבוק המים הזה עתיד לשנות את עתידה של אנגליה אך לא הצלחתי לומר ולו הברה אחת. בזמן הזה נכנס אל המבנה המבוגר המזוקן מלפני כן. הוא צעק עליי שהיא אשתו וכיצד אני מעז. אמרתי לו בתקיפות כי אני הוא המלך ארתור ובתגובה הוא דחף אותי את הבריכה בזמן שהעלמה עודנה צורחת ונצמדת לקיר. ניצלתי את ההזדמנות ומילאתי את הבקבוק במים. יצאתי מהבריכה ומיהרתי לברוח משם חזרה לכאן". סיפר ארתור בזמן שמלווין ניסה להסתיר את העובדה כי הסיפור שיעשע אותו במיוחד.
ריקי עצר את הסיפור. "התערובות כמעט מוכנות. נשאר רק להוסיף את טיפות הדם. ועלינו לשתות את התערובת בדיוק בעוד חמש עשרה דקות. גשו אליי כדי שאוציא מכם את טיפת הדם". הוא אמר. ארתור התקרב את ריקי והושיט את ידו. מלווין נשאר נטוע במקומו. "אתה בא מלווין?" שאל ריקי. "אני לא מוכן לעשות את זה". אמר מלווין. "מה אם אמות ולא אחזור לעולם?" הוא שאל. "אנחנו לא יכולים להכריח אותך ידידי". אמר ארתור. "וייתכן כי זה עדיף אם תישאר לשמור על גופותינו עד הבוקר". הוא אמר. "הכל מוכן אם כך" אמר ריקי. "אני וארתור נשתה את המשקה ונעבור אל ארץ החלומות בזמן שאתה תישאר כאן". הוא אמר. "אתה מוכן?" הוא שאל את ארתור.
הם המתינו כמה דקות נוספות ושתו את המשקה בדיוק בזמן המיועד. הם נשכבו על הרצפה הקרה ועצמו עיניים. הקסם עבד והם פקחו עיניים למציאות אחרת. הם יכלו לראות את כל ההיסטוריה האנושית ואת כל אפשרויות העתיד. הם ראו מוזיקה וטעמו צבעים. הם הרגישו כאב ועונג. שמחה עצב כעס ותשוקה. הכל היה כאוס אחד גדול אך במקביל הכל הסתדר בצורה הגיונית. הכל הרגיש להם כל כך נכון. הם ראו את היקום והיקום ראה אותם. חשופים ופגיעים אך גם מוגנים ושמורים. הפרופסור והמלך החזיקו ידיים. הם עצמו עיניים והמשיכו לראות. והתרכזו. הם יכלו לראות את הפתח אל מימד ארץ החלומות וכל מה שהם היו צריכים לעשות הוא להיכנס בשער. "כה פשוט" חשב לעצמו הפרופסור. "אתה צודק" חשב לעצמו ארתור. הם ניסו להיכנס אבל משהו עצר בעדם. מחסום בלתי נראה מנע מהם את כניסתם. הם שמעו קול שהיה לא נשי ולא גברי. הוא היה שונה ואחר. הוא היה קול מפלצתי ומהדהד והם היו מסוגלים להריח את הקול. היה לקול הזה ריח מתקתק. "כיצד אתם מעיזים להפר את שלוותינו בני אדם עלובים" אמר הקול. "אני הוא המלך ארתור!" צעק ארתור. "אני במסע אחר חיפוש החרב שלי". הוא צעק. הקול המפלצתי נהם. "שבת אלינו למרות הכל ארתור. הזהרנו אותך כבר בעבר. כיצד אתה מעז להמרות את פינו ולהציג את פניך כאן שנית?" ריקי פער עיניו בתדהמה. "על מה הם מדברים ארתור?" הוא שאל. ארתור היה מבולבל בעצמו. הוא לא ידע על מה הקול מדבר. "אינני מבין" צעק ארתור. הקול המפלצתי נהם שוב. "היה זה סמואל הלא כן?" שאל הקול. "הוא זה שהצליח להחזיר אותך אל עולם החיים". הוא המשיך. "מי אתה?" שאל ארתור.
ענן שחור החל להופיע וברקים ורעמים הרעימו את המציאות. גשם שעלה כלפי מעלה והברקים שפגעו בהם הרגישו כמו פרוות חתול. מתוך הענן הופיעו שלושה דמויות. הדמות הראשונה הייתה אישה בעלת כנפיים שחורות וקרני שור. שיערה היה זהוב ועיניה שחורות כפחם. בפיה היו שני שורות שיניים מחודדות ולשון מפוצלת כשל נחש. אצבעותיה התפארו בטפרים כשל פנתר וכך גם בבהונות רגליה. הדמות השניה הייתה גבר גבוה הלובש גלימה עשויה מעשן שחור. פניו היו חיוורות ושיערו היה שחור וארוך. עיניו היו לבנות אך מבטו חדר אל תוך הנשמה. הדמות השלישית הייתה גבר נמוך במעט בעל שיער עשוי להבות אש. פניו היו מוארכות עם זקנקן בקצה עשוי גם הוא מלהבות יוקדות. לראשו קרניים ופניו שיוו לו מראה של עז. ציפורניו היו משוננות וגוון גופו אדום. הדמות השלישית דיברה.
"אני הוא אשמדאי. ואלו הם מורפיוס ולילית" הוא אמר. "הם אלו השומרים על ארץ החלומות". ריקי נרתע לאחור אך ארתור נשאר נטוע במקומו. אשמדאי המשיך לדבר. "היית בשאול במשך תקופה ארוכה ארתור. ניסית לברוח אל ארץ החיים זמן רב. אתה הצלחת לחדור אל ארץ החלומות ולהתגלות לסמואל. גילית לו את מקום מחבואו של ספרו של מרלין על מנת שיחזיר אותך אל ארץ החיים. מצאנו אותך בארץ החלומות וגירשנו אותך אבל סמואל הצליח להחזיר אותך אל ארץ החיים". לילית' פסעה קדימה. "הזהרנו אותך פעם אחת. וזוהי הפעם האחרונה".
היא אמרה והענן השחור שב לכסות את השלישייה. במקום השלישייה הופיע דרקון אדום בעל שלוש ראשים. עיניו בצבע צהוב זוהר ופיו רשף אש. "מה נעשה?" שאל ריקי בפחד. "אינני יודע ריקי". ענה ארתור ופסע לאחור. הדרקון המשיך לנשוף אש. עם כל פסיעה נוספת לאחור הם התקדמו יותר ויותר אל הדרקון והאוויר הפך דליל יותר ככל שהמרחק בינהם ובין אש הדרקון גברה. "אולי נצעד קדימה וכך נתרחק מהמפלץ" הציע הפרופסור. ארתור הסכים והשניים צעדו לעבר הייצור פולט האש. הדרקון התרחק מהם בכל צעד שהם עשו והצמד נשם לרווחה. ארתור ניסה לחשוב על דרך בה הם יצליחו להביס את הדרקון כשהיד שלו החלה לבעור. "מה קורה כאן?" שאל ריקי באימה. אך ארתור רק הביט בשלווה על ידו. "איני יודע חבר, אבל הייתי רוצה שתדע שלא כואב לי" אמר המלך. בקצב שהיה מהיר אך הרגיש להם איטי שינתה ידו של ארתור את צורתה והפכה לחרב חדה מברזל. "איך?" שאל ריקי ופער את עיניו. לאוזניהם נשמע קול שאמר, "הרגו אותו". ארתור נשם עמוק והחל לצעוד אחורנית. "מה אתה עושה?" צעק ריקי על המלך. "אני מחסל דרקון לעזאזל!" הוא ענה בצעקה והתקרב בצעדי ענק אל הדרקון. הוא זינק ושלח את יד החרב שלו קדימה הישר אל עינו של הדרקון. הדרקון שאג והניע ראשו מצד לצד בפראיות כשארתור עדיין תלוי בין שמיים לארץ וידו נעוצה בעינו של הדרקון. המפלץ האדיר שקט ונשכב על האדמה בכניעה. שנייה חלפה לה והדרקון הפך לפיח שהתנדף במהרה באוויר. "אני לא מאמין שעשינו את זה הרגע" אמר ריקי בתדהמה. ארתור הביט בו בשתיקה ולא הגיב. ריקי גלגל את עיניו. "אני לא מאמין שאתה עשית את זה הרגע" ארתור חייך. "תודה רבה" הוא אמר. "היי, גם אני שתיתי מהמשקה ומתתי כדי להיות פה." אמר ריקי. הם התכוננו להמשיך כשמורפיוס הופיע לפתע מולם וחסם את דרכם. ארתור וריקי עצרו נשימתם. מורפיוס הקיש באצבעותיו וידו של ארתור חזרה למצבה הטבעי.
"אינך זוכר דבר הלא כן?" הוא פנה אל ארתור. המלך לא הגיב. "אל תפחד ארתור" הוא אמר ובין רגע המרחק בינהם הצטמצם לכדי המרחק בין שני רקדני טנגו. הוא נגע בראשו של המלך, וזה החל לראות חיזיון. הוא ראה את עצמו אוחז באקסקליבר אך החרב התפוררה לעפר בידיו. מורפיוס הופיע למולו. "אתה רוצה לחזור אל ארץ החיים ארתור? אני מוכן לעזור לך". הוא אמר. "אבל העזרה שלי אינה ללא תמורה" ארתור הנהן. "מה בקשתך?" שאל המלך. "ביום מן הימים אני ארצה לשלוט בחזרה על מימד החלומות במקומה של לילית. ואתה ארתור תסייע לי בכך". אמר השד. "אני אחזיר אותך אל ארץ החיים בתנאי שאשמור על החרב שלך. בבוא היום אתה תשוב לכאן לקחת את החרב ולהביס את לילית". הוא אמר. ארתור הסכים לעסקה ולחץ את ידו הלבנה והשדופה של מורפיוס. מורפיוס הוביל את ארתור אל עולם החלומות ופתח צוהר אל חלומו של סמואל דה וינצ'י. בחלום סיפר ארתור לסמואל על מקום מחבואו של ספר הקסמים של מרלין שם נכתב כישוף הקמת מתים לתחיה וכמו גם עוד כישופים אחרים. ארתור סיפר לו גם כי החרב תישאר בעולם החלומות עד שיחזור. בסיום ההסבר מורפיוס סגר את הצוהר והחלום הסתיים. "למה דווקא הוא?" שאל ארתור את מורפיוס. השד חייך ואמר בפשטות "אין כמו משפחה"
מורפיוס עזב את ראשו של ארתור והחזיון פסק. המלך הבין הכל עכשיו. בני אדם מאז ומעולם ביצעו עסקאות עם השטן, אז מדוע שלא השטן יבצע עסקה עם בן אדם?
בידו של מורפיוס הופיעה לאט החרב הקסומה ואז הוא הגיש אותה למלך. "אתה מוכן לקיים את חלקך בעסקה?" שאל מורפיוס. "אני מוכן" אמר המלך.
מורפיוס הקיש באצבעותיו וארתור פקח עיניים. מעליו עמד מלווין. "נו? מצאת את החרב?" שאל מלווין. ריקי פקח את עיניו והזדקף בבת אחת במקומו. על חיקו הייתה מונחת האקסקליבר.
"פאק". אמר ריקי. "אנחנו הולכים לחסל שדה?" הוא שאל את המלך.
"כן" ענה ארתור.
"מה?!" שאל מלווין.
המשך יבוא...
*לניתוח תהליך הכתיבה של הסיפור הזה לחץ כאן