• ולדיק סנדלר

ראיון עם קומיקסאי - ולדיק סנדלר


אין ספק שכמעט כל חובבי הקומיקס בארץ ישראל הקטנה שלנו מכירים את ולדיק סנדלר (34). אמן קומיקס מוכשר לכל הדעות. את דרכו בעולם הקומיקס הוא התחיל לפני יותר מ-20 שנה בעודו סך הכל בגיל 13 כשהוא התחיל לצבוע את הקומיקס של אורי פינק יוצר הקומיקס הנוסטלגי "זבנג".

אך מעבר לכישרון המדהים בציור לולדיק יש גם ניסיון בכתיבה עצמה, ונסענו לחקור את ולדיק ולנבור קצת בראשו כדי לגלות מה נותן לו השראה ואיך הוא אוהב לכתוב.


אז, ולדיק. כיף גדול שהסכמת להתראיין אצלנו. קח אותי 15 שנה אחורה לתקופת "משפחת שיקדה" וספר לי קצת מה גרם לך ליצור את הקומיקס הזה ומהיכן הגיעה ההשראה?


זו הייתה אחלה תקופה שהייתי נער צעיר וחתיך בשלהי התיכון עם שאיפות גדולות. אורי פינק, יוצר הקומיקס האגדי שאיתו עבדתי כבר כמה שנים באותה תקופה כעוזר באיורים ובצביעה, החליט להרחיב את רצועת הקומיקס שלו והשיק את ירחון "זבנג" שהכיל גם את הקומיקס הידוע שלו וגם רצועות קומיקס נוספות. הוא הציע לי מדור קבוע בעיתון וכמובן שעבורי היה מדובר בהגשמת חלום אז מיד הסכמתי.

"משפחת שיקדה" זה קומיקס שמספר על משפחה של אינדיאנים שמגיעים להתיישב בשכונת התקווה בתל-אביב והמצבים המשעשעים שחברי המשפחה נקלעים אליהם. באותה תקופה גרתי בדרום תל-אביב בשכונה סמוכה לשכונת התקווה ונחשפתי באופן די קבוע לטיפוסים ולהווי שלה וזה תמיד הדליק אותי מאוד.

מצד אחד הרבה רעש ובלגאן ומוניטין של שכונת פשע מסוכנת, אבל במקביל הרבה עממיות וחום אנושי- חומר טוב לסיפורים מעניינים. רציתי להכניס משהו ממש לא קשור כדי לנסות להראות איך האווירה הזאת נראית למישהו מבחוץ ובכלל לתת מעין ביקורת עם קריצה על התרבות הישראלית, ומה שעלה לי באותו הזמן היו אינדיאנים.

בדיעבד זה נראה כאילו האינדיאנים מייצגים את המהגרים מאפריקה שהגיעו לשכונת התקווה והיום כבר יש סיפור שלם סביב זה, אבל אני חייב להודות שזו לא הייתה הכוונה במקור ובכל-זאת עדיין הייתי ילד שפחות היה מודע ומעורב בעניינים חברתיים ופוליטיים לעומק.


מה לדעתך גרם להצלחה של רצועת הקומיקס והאם בעינך רצועת הקומיקס הזו הייתה נחשבת להצלחה בכלל?


האמת שאני לא יודע ממש עד כמה רצועת הקומיקס הספציפית הזאת הייתה הצלחה במיוחד. אני יודע שאורי החמיא לי עליה מאוד ועוד אנשים פה ושם לאורך השנים הזכירו לי אותה, אבל עדיין מדובר רק בשני עמודים בעיתון קומיקס בתחילת דרכו, כך שהחשיפה לא הייתה מטורפת.

אני כן חושב שמי שאהב את הקומיקס, התחבר אליו כי הוא ראה שם מצבים שונים שאפשר להזדהות איתם ובכל זאת קהל היעד היה ילדים ובני נוער, כך שבתור מי שהיה כזה בעצמו באותה התקופה, אני מניח שהצלחתי להעביר את הסיפורים והרעיונות שלי בגישה מתאימה.



כשאתה יושב לכתוב או לצייר קומיקס, תהליך הכתיבה מרגישה לך כמו מטלה? כלומר היית מעדיף שייתנו לך תסריט מוכן ואתה רק תצייר או שאתה אוהב לכתוב את התסריט שלך בעצמך?


"מטלה" זו הגדרה טובה, אבל אני פשוט לא רואה את זה בהכרח באור שלילי. אין ספק שהחלק שאני הכי נהנה ממנו ביצירת קומיקס הוא הציור בפועל, אבל אני גם יודע שזה לא מתחיל ונגמר שם וכדי ליצור משהו טוב, גם בקומיקס וגם בתחומים אחרים, יש "עבודה שחורה" שצריך לעשות.

לרוב עולה לי רעיון כללי בראש, בסיס לסיפור, ואז מגיע השלב שצריך לדייק ולפרק את הכל לתיאורים נקודתיים ומדוייקים יותר. זה תמיד נראה לי בהתחלה מתיש אבל תוך כדי העבודה אני כבר שקוע בתוך זה וגם נהנה מזה.

יצא לי לעבוד על דברים שאני כתבתי וגם על דברים שאחרים כתבו והאמת שאין לי ממש העדפה מסויימת. אני גם משתדל ליישר קו עם מי שכותב לי על האופן שבו אני אוהב ורגיל לעבוד ואנחנו מוצאים את עמק השווה. כמעט גם לא קורה שאני מקבל תסריט ואין לי הערות או תוספות משלי. אני חושב שבתור המאייר יש לי נקודת מבט נוספת על היצירה ויכול מראש כבר לדעת איך דברים יעברו בצורה טובה יותר בקומיקס, שהרי מדובר ביצירה שהכתיבה והאיורים בה הם שווי-משקל לטעמי.


בוא נדבר קצת על התסריט, בארה"ב הקומיקס המיינסטרימי נכתב בתחילה כתסריט ממש כמו תסריט של סרט. אתה עובד באותה צורה? או באופן כללי בישראל עובדים באותה הצורה?




יש שיטות מוסכמות שפשוט נוחות יותר לעבודה בשיתוף פעולה ולכן רואים הרבה אחידות בשיטת הכתיבה כשמדובר בהוצאות קומיקס גדולות. צריך להבין שלרוב בקומיקס המיינסטרים האמריקאי יש צוות שלם של אנשים שעובדים על כל חוברת ויש הגיון בשיטת עבודה קבועה כדי ליישר קו ולזרז תהליכים.

כשאני עובד על קומיקסים שאני כותב בעצמי, אני כמעט ולא כותב את התסריט עצמו, אלא מדלג ישירות לשלב הסקיצות וחלוקת הריבועים בכל עמוד, כשבצד אני רושם לי הערות ותזכורות בקצרה באופן שאני כבר אבין במה מדובר ומה רציתי לעשות שם.

כשאני עובד עם אנשים אחרים זה כבר סיפור אחר ולא כולם יכולים להבין מן הסתם את מה שיש לי בראש, אז חשוב לכתוב דברים בצורה יותר מסודרת ומפורטת.

לשאלתך האם בישראל עובדים באותה הצורה- זה ממש משתנה ואני מניח שכל אחד עובד אחרת. לצערי הרב עדיין אין לנו כאן תעשיית קומיקס רצינית וכמעט תמיד מדובר ביצירות עצמאיות של יוצרים בודדים, כך שכל אחד מתאים לעצמו את שיטת העבודה שנוחה לו.




ספר לי קצת על הקומיקס שלך "דו קיום"? ספר לקוראים שלנו על מה הקומיקס ואיך הגיעה ההשראה לסיפור הזה?


מדובר בחוברת קומיקס שעשיתי במסגרת הלימודים שלי ב"בצלאל" ומסופר שם בקצרה על בחורה ערבייה שנמצאת בקשר עם בחור יהודי ונוסעת לביקור אצל משפחתה שבו צפים הפערים השונים בין הצפוי ומצוי בחייה ובחיי משפחתה.

כשיצרתי את הקומיקס הזה חייתי בירושלים בתקופה מאוד טעונה פוליטית (יש מי שיגידו, כמוני, שזה תמיד ככה בעיר הזאת) והרגשתי צורך לספר סיפור שנוגע בנושא של ערבים-יהודים ולהעלות גם כמה שאלות על אורח החיים של בני דודנו.

לא רציתי לתת דעה או לקבוע משהו נחרץ, גם כי אני לא באמת ערבי שחי את המנטליות שלהם אלא מישהו שמביט מבחוץ בסקרנות וגם כי הושפעתי באותה התקופה מסיפורים אחרים שקראתי שהיו יותר בסגנון של הצגת קטע מהחיים והשארת הפרשנות לקורא.

אני די מבסוט מהתוצאה האמת מי שקראו את הקומיקס הזה תמיד אמרו לי "איזה קומיקס שמאלני" או "איזה קומיקס ימני"- כלורמ אפשר לקחת את זה לכל כיוון, תלוי בקורא. אני חושב שזה מעביר היטב בכלל את הלך הרוח במדינה שלנו על רקע הסכסוך עם הפלסטינים- רואים מה קורה בשטח אבל לכל אחד יש מסקנות שונות.



את הקומיקס BPD כתב אבנר מירב. היה לך איזשהו התערבות בכתיבה? או הערות שנתת לו ובעקבותיו שונו פרטים בסיפור או באיורים שהוא תכנן מראש? האם הוא בכלל תכנן את האיורים מראש?


הייתה לי התערבות קלה בכתיבה, אבל אין ספק שהרוב המחולט והבסיס הגיע ממנו. אבנר הוא גם חובב קומיקס ומבין בתחום, כך שגם אצלו יש תפיסה חזותית נכונה ומתאימה לפורמט.

היו דברים מסויים שהוא כבר ידע איך צריכים להיראות והיו דברים אחרים שהוא השאיר פתוחים לפרשנות שלי. בסופו של דבר, כל תהליך העבודה היה מעין פינג-פונג שבו אנחנו מגיבים זה לזה על התסריט והאיורים לאורך כל שלב בתהליך ואני חייב להודות שאיתו אני מסתדר מעולה ובסוף מגיעים להסכמות ששנינו שלמים איתן.




אם היה לך טיפ אחד לכותבים מתחילים. (של קומיקס או של סיפורים רגילים) מה הטיפ הזה היה?


להתייעץ הרבה, אבל לא עם כל אחד. חשוב לשמוע ביקורת והערות על היצירה שלך, כי רק ככה אפשר להשתפר.

מה שכן, אם תראו עבודות שלכם לחברים טובים ובני משפחה, הם לרוב יגידו "כל הכבוד! איזה יופי!" וכו'. הערות כאלה תמיד כיף לשמוע אבל מבחינה מקצועית- זה לא תורם בכלום.

תנו את העבודות שלכם לאנשים שאתם מעריכים מבחינה מקצועית ותבקשו ביקורות כנות. תלמדו גם לקבל ביקורת עניינית ולא לקחת דברים באופן אישי.


איזה סיפור קומיקס בעיניך הוא סיפור מעולה ולמה?


וואו, יש לא מעט כאלה ואני בהחלט לא רוצה להוריד מערכם של קומיקסים אחרים, אבל אתן פה דוגמא לאחד הסיפורים הכי טובים שיש בקומיקס לדעתי ונכון שהאיורים שם נהדרים ומעבירים את האווירה מעולה, אבל האופן שבו הוא כתוב זה מה שבאמת תפס אותי.

מדובר בקומיקס "Daytripper" מאת האחים פביו מון וגבריאל בה. הסיפור בגדול הוא על בחור ברזיאלי שחולם להיות סופר וכותב כבר שנים את הרומן הגדול שלו, אבל בינתיים עובד בתור כותב הספדים בעיתון. כל פרק עוקב אחרי תקופה אחרת בחיים שלו (שנות ה-20,30 וכו') אבל לא באופן כרונולוגי, ובסוף כל פרק- הוא מת.

אני לא ארחיב ואשאיר בפה טעם של עוד כי באמת מומלץ לקרוא את זה לכל חובב קומיקס וגם מי שלא קרא מעולם.

מעבר לעובדה שהדמות הראשית בסיפור היא סופר וזה כבר מספיק כדי לעניין את קוראי הראיון הזה, האופן שבו הסיפור מסופר והתובנות שעולות מפרק לפרק עד להרכבת התמונה המלאה מכניסים אותך לחווית קריאה ייחודית שלא הייתה לי בהרבה קומיקסים אחרים.



מאיפה אתה אוהב לשאוב השראה לכתיבה?


מהכל. קומיקס, סרטים, ספרים, טלוויזיה, והכי חשוב- מהחיים עצמם. אני כבר מזמן גיליתי שהסיפורים הכי טובים לא נמצאים כזה רחוק, אלא במצבים היומיומיים.

ברור שזה לא מגביל אותך כיוצר לתאר חוויות בדיוק איך שהן קרו, אבל המצבים והתגובות האנושיות מחיי היומיום הם הבסיס הכי טוב להלביש עליו תפאורה ואווירה כרצונך וליצור סיפור מעניין.

אחת הדוגמאות הטובות לזה לדעתי זה "המתים המהלכים" שהתחיל כקומיקס מוצלח והפך לסדרת טלוויזיה ידועה עוד יותר. אז נכון, יש שם זומבים. אבל הסיפור הוא בכלל לא הזומבים, אלא האנשים. איך הם מגיבים ומתנהגים במצבי קיצון ובכלל יש שם מבט מעניין על האופי האנושי.


מה יותר קל עבורך? לחשוב על רעיון לסיפור קומיקס או לחשוב על רעיון לקריקטורה?


העניין הוא לא לחשוב על רעיון, אלא לחשוב על הביצוע שלו. רעיונות יש תמיד בכל מיני נושאים, אבל השאלה איך יותר קל להעביר אותם ובאיזה פורמט להשתמש.

למרות מה שנדמה, דווקא ליישם רעיונות בקומיקס זה יותר קל עבורי כי יש לך יותר מקום ו"זמן" לתאר את מה שאתה רוצה.

בקריקטורה למשל מדובר באיור בודד שצרילך להעביר מסר וזה הרבה יותר קשה לתמצת רעיונות מורכבים לאיור אחד.


הרבה מהקומיקס שלך הוא קומי, אתה מצחיק בטבעי או שאתה התאמנת על חוש ההומור שלך? אם כן איך?


אני גדלתי על קומיקסים כמו "זבנג", "טין טין" ו"אסטריקס" אז אני חושב שהומור זה כלי שבא לי טבעי ואני אוהב להשתמש בו.

למרות זאת, אני חייב להודות שאני מסתייג מהנחת המוצא בשאלה שלך. יש לי דווקא קומיקסים די רציניים ויש מי שיגידו גם דכאוניים. אני חושב שבתחילת הדרך יותר אהבתי להשתמש בהומור ככלי סיפורי, אבל עם הזמן מצאתי יותר עניין דווקא בדרמה וברגעים אמיתיים מהחיים.



יש לך תכנונים להוציא עוד קומיקס בקרוב?


שאלה קשה. הלוואי והיה לי יותר זמן לשבת ולעבוד על קומיקס משלי, אבל לצערי אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב.

נחזיק אצבעות ונקווה לטוב.


אני רוצה לסכם בכמה מילים את התובנות שאני לקחתי מתהליך העבודה של ולדיק. ולדיק לוקח את ההשראה מהחיים עצמם או בניסיון לחקור ולדון בנושא מסויים שמעניין אותו, משהו שאני חושב שהרבה מהכותבים עושים באופן כללי.

הטיפ של ולדיק לדעתי הוא אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לצאת איתם מהראיון הזה. תלמדו לקבל ביקורת ואולי להראות את היצירות שלכם לאנשים שלא בהכרח "אכפת להם מלפגוע בך" יכול להיות בסופו של דבר הרבה יותר מועיל לשיפור העצמי ולהתפתחות שלך ככותב.

אני רוצה לומר תודה ענקית לולדיק סנדלר שהסכים להתראיין אצלנו. אתם מוזמנים לבקר באתר הרשמי שלו:

http://vladiksandler.com/

ולהזמין את היצירות שלו שם. או לבקר אותו בחנות הקומיקס בה הוא עובד "קומיקאזה" בקניון דיזינגוף סנטר ולקנות את היצירות שלו משם וגם לקנות קומיקסים נוספים אחרים של יוצרים ישראלים ואמריקאים כאחד.


לכל שאלה בנושא כתיבה ניתן לפנות אלינו בעמוד הפייסבוק שלנו ונשתדל לתת מענה אישי לכל אחד ואחת מכם! תודה לכולם. :)


0 comments

©2019 by Hay Haviv