• Hay Haviv

מה שעושים במלחמות

*הסיפור והדמויות הם פרי דמיונם של המחבר, כל קשר בינם לבין המציאות הוא מקרי בהחלט


הערב הזה היה יחסית שקט. החיים במעוז "מרתף" היו שקטים באופן כללי לעומת המעוזים בחזית הלחימה מול המצרים. השנה הייתה 1968 וחיילי צה"ל עמלו על בניית קו בר-לב, סדרת מוצבים הנקראו "מעוזים" שהוקמו לשם הגנה על המולדת אל מול המצרים במלחמת ההתשה. מעוז "מרתף" היה מוצב עורפי כעשרה ק"מ מזרחית לתעלת סואץ ולמעוזי הלחימה. שלמה הרמן היה אחד מהחיילים ב"מרתף". בחור בעל מבנה גוף מלא במעט בלורית שחורה ועשירה ופנים נאות. עיניו התכולות היו מקום מפלטן של עשרות נערות אשר הביטו אליו בהערצה. שלמה התארגן לשנת הלילה שלו באוהל לצד חבירו הטוב משה מג'נם. בחור צנום ושחום אך לא פחות נאה משלמה עצמו. "אני חייב לצאת הביתה בקרוב, אני לא חושב שאצליח לשרוד כאן עוד הרבה זמן". אמר שלמה בעודו מקפל את מכנסי המדים שלו ומניחם ככרית לראשו. "אמא שלך עדיין במצב קשה אה?" שאל מג'נם כשהוא שכוב במיטתו. נשקו שמוט מטה בצד המיטה וכובע טמבל מכסה את עיניו. שלמה התמקם בשכיבה לצידו של מג'נם על המיטה המתקפלת שלו. "היא בבית החולים כבר כמה חודשים. אני כאן בלי לדעת דבר וחצי דבר על מצבה הרפואי. המפקד לא יכול לתת לי לצאת הביתה, חוסר בסד"כ הוא אמר. אני לא אוכל להמשיך בחוסר הידיעה". אמר שלמה והכאב נשמע בקולו. מג'נם נאנח בקול. "מה עוד נוכל לעשות? ניסית לשלוח מברק?" שלמה הנהן. "לא קיבלתי תשובה חזרה, ייתכן שהמכתב אבד בדרך". מג'נם היטה את כובעו לאחור והתיישב במיטה. "עד כמה אתה מוכן להסתכן?" הוא שאל ותקע מבט חודרני בשלמה. הרמן ידע עד כמה מג'נם יכול להיות חסר מעצורים לפעמים, מה הוא מתכנן? הוא חשב לעצמו. מג'נם לא חיכה לתשובה של שלמה ואמר. "תראה, מחר בבוקר אמור לצאת מכאן משאית תובלה בחזרה לירושלים. אני במקרה מכיר את הנהג הוא חבר שלי מהשכונה. אני יכול לנסות לבדוק ואולי תתחבא במשאית ותיסע איתו בחזרה הביתה". הוא אמר בעיניים בורקות. שלמה הרמן לא ענה מיד. הוא חשב על זה לרגע. "מה יקרה כשיגלו שאני איננו?" הוא שאל את מג'נם. "עד מחר בבוקר נמצא לזה פיתרון" הוא אמר.

למחרת בבוקר מג'נם היה עסוק בהכנת תוכנית הברחתו של הרמן בחזרה אל גבולות ישראל. ראשית הוא דיבר עם ציון שמחי, חברו הטוב נהג התובלה. "אני אגיע לירושלים בסביבות השעה 6 היום בערב. מחר בבוקר אני מעמיס מנות קרב מהבסיס ויוצא בנסיעה חזרה לכאן. אני אמור להיות כאן שוב מחר בשעה 5 אחר הצהריים עם הסחורה". סיפר לו ציון את התוכנית. "אז צריך להסתיר את היעדרותו של שלמה למשך קצת יותר מ-24 שעות? זה הכל?" שאל מג'נם. "נצטרך להביא בסוד העניין את הקצין יוחאי גונן. הוא מפקד הנסיעה שמתלווה אליי לנסיעה הזו". אמר ציון. "תן לי לטפל בו". הוא מיד הוסיף. למג'נם נשאר רק למצוא דרך להסתיר את היעדרותו של שלמה. ובעודו חושב על דרך כזו נחו עיניו על זהבה. וכמו בסרטים, נורה נדלקה מעל לראשו. הוא ידע בדיוק מה הוא יעשה.

את זהבה הוא כבר הכיר מקרוב, מקרוב מאוד, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הם בילו לא מעט לילות יחד מפרים מספר לא מבוטל של חוקי צה"ל. אבל למי אכפת מכמה חוקים של צה"ל כשבחור ובחורה בני 19 נפגשים וההורמונים משתוללים? "זהבה". הוא קרא אליה. "לא עכשיו מג'נם אני עסוקה". היא אמרה בעודה ממהרת אל אוהל הפצועים. "חכי שנייה". הוא רדף אחריה ותפס את ידה בחוזקה. "אני חייב את עזרתך".

התוכנית הייתה פשוטה. זהבה תדווח לאהרון הקצין ששלמה הרמן נדבק בשפעת קשה והוא ייאלץ לבלות את היומיים הקרובים בבידוד באוהל המרפאה. בזמן הזה הרמן יסתנן אל המשאית וכך השלושה ייצאו אל הדרך. רק קצת יותר מ-24 שעות כמה התוכנית כבר יכולה להשתבש?

עד מהרה התוכנית יצאה לפועל. שלמה הסתנן לאיזור המטען של המשאית וזהבה דיווחה לאהרון הקצין על הידבקותו הפתאומית של שלמה בשפעת. לאחר נסיעה של כ-30 קילומטרים עצרו ציון ויוחאי את המשאית ושלמה טיפס אל מושב הנוסע לצידו של יוחאי. "ציון כאן מספר לי שאמא שלך חולה, מה קרה לה?" שאל יוחאי את שלמה. "אמא שלי לא מרגישה טוב כבר מספר חודשים. היא מתרוצצת בין הרופאים חסרת מנוחה ואף אחד לא מצליח לגלות מה קרה לה. בחודש שעבר היא אושפזה בבית החולים סורוקה ומאז אני נמצא בבסיס ללא יכולת לתקשר עם המשפחה שלי ולשאול מה מצבה". סיפר שלמה בדאגה. "אמא שלי כבר אינה בין החיים". שיתף גונן את שעל ליבו. "היא נהרגה בתאונת דרכים לפני 4 שנים. עד היום אני זוכר את הרגע הזה. אני ואמא התווכחנו. אני הייתי בן 16 והיא כעסה עליי על שהלכתי לחוף הים במקום להיות בבית הספר. אני הפניתי לה את הגב וחציתי את הכביש. וכשהיא באה אחריי…" יוחאי נחנק מדמעות. הוא לא יכל לספר את המשכו של הסיפור. ציון נהג בשתיקה והכאב הורגש באוויר. "תספר לנו קצת על אמא שלך". אמר יוחאי לאחר שנשם עמוקות ומחה דמעה קטנה שבצבצה לה מזווית עינו. "אמא שלי עברה הרבה בחיים". התחיל שלמה את סיפורה של אמו. "היא נולדה בפולין ב-1920. היא התחתנה בגיל 19 ממש כמה חודשים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהנאצים פלשו לפולין אמא ובעלה ארזו את המזוודות וברחו מהמדינה. בעלה נהרג בדרך על ידי הנאצים אבל אמא שלי הצליחה להתחמק מהם ולעלות לארץ ישראל. כשהמלחמה נגמרה היא התחתנה שנית, עם אבא שלי. הם חיו יחד מספר שנים בודדות וגם הוא הלך לעולמו עוד לפני שנולדתי. אני קרוי על שמו. שלמה". סיפר הרמן את קורותיה הטראגיים של אימו. שאר הנסיעה עברה לרוב בשתיקה. כל אחד מנוסעי משאית התובלה הרהר במחשבותיו. כשקוני פרנסיס הושמעה ברדיו עם שירה "Where the boys are?" ציון חשב על איך זה לחיות ללא אמא ואבא, האם הוא היה מרגיש אשמה כמו גונן? או מלא בדאגות כמו הרמן? וכשעברו במעבר ניצנה חשב יוחאי על מה היה יכול להיות אחרת, לו רק היה מוותר על אותו יום בילוי בחוף הים של אשקלון האם אמו הייתה היום בין החיים? האם היא הייתה גאה בו על היותו קצין?

צלילי השיר "בלדה לחובש" של יהורם גאון הושמע ברדיו בפעם האחרונה עד שנים רבות לאחר מכן כאשר המשאית התקרבה יותר ויותר אל באר שבע, העיר בה שלמה מתגורר. "אנחנו נוריד אותך מחוץ לעיר. מחר תהיה באותה הנקודה בדיוק בשעה 11 בבוקר. אם נעבור כאן ולא תהיה אנחנו נצטרך להמשיך הלאה לבסיס". אמר לו יוחאי. "מחר בשעה 11 בדיוק אהיה כאן". אישר לו שלמה. המשאית נעצרה ושלמה טיפס מטה אל הכביש.

הוא הושיט את ידו מעלה אל דרך העפר ורכב לבן עצר עבורו ומאז הדרך אל הבית הייתה קצרה. הוא ירד מהטרמפ וצעד במורד הרחוב במדיו המלוכלכים. הוא גמע את המטרים האחרונים ופגש בדלת פתוחה לרווחה. דלת פתוחה ומודעה אחת לבנה המבשרת רעות.


0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ופתאום הדף מטורף. רעש של כוסות מתנפצות על הריצפה ונחיל ענק של אנשים דוהרים לכיווננו. "הדרררר" צעקתי, "בואי לכאן!". הדר עמדה המומה מנסה להבין מה קורה, בעוד המוני האנשים רצים לכל עבר וצורחים. תפסתי את ה

הסיפור הבא הוא סיפור קצר מתורגם שקראתי במגזין סיפורי מתח משנת 1969. הסיפור נכתב לפני יותר מ50 שנה! למרות זאת הסיפור הזה הפתיע אותי כל כך ברמ