• Al Nusbaum

האמן - מאת : אל נוסבאום

הסיפור הבא הוא סיפור קצר מתורגם שקראתי במגזין סיפורי מתח משנת 1969. הסיפור נכתב לפני יותר מ50 שנה! למרות זאת הסיפור הזה הפתיע אותי כל כך ברמת הרלוונטיות של הביקורת שלו כלפיי תרבות המדיה שלנו גם להיום. אז ישבתי ותירגמתי את הסיפור כי הרגשתי שעוד אנשים חייבים לקרוא את זה.

 

האמן - מאת אל נוסבאום

יש משהו בנוגע אליי ואל מצלמות שהוא כמעט כמו נס. ההורים שלי נתנו לי מצלמה זולה כשסיימתי את התיכון, ומאז ועד היום, בתקופה של כשלושים שנה, מעולם לא צילמתי תמונה גרועה. הוריי לא היו עשירים וצילום הוא תחביב יקר, לכן, במאמץ להרוויח כסף לסרטי צילום ולמצלמות, תמיד שמרתי מצלמה בהישג יד וצילמתי כל מה שעשוי להיות בעל ערך חדשותי או בעל עניין לציבור. הרבה לפני שההיפים החלו לענוד חרוזים, ענדתי לעתים קרובות שרשרת של שתיים או שלוש מצלמות והסתובבתי באזור שבין ברוקלין לברונקס, בחיפוש אחר תמונות חדשות. גם כשהעיתונים החדשים לא דאגו לפרסם אף תמונה שלי, הם תמיד החמיאו לי על האיכות שלהם. ייתכן שלא הייתי מתפתח במקצוע לולא הייתי במקום בו פרצה שריפה, בבית החולים בשנת 1939. לפחות שלוש חברות של כיבוי אש היו בשריפה והכבאים חצו את הרחוב עם צינור. המשטרה הייתה עסוקה מדי בניסיון לשלוט בהמון שהופנט על ידי הלהבות המרצדות בכדי לבדוק את תעודות העיתונאים. המצלמות ותיק העדשות שלי העבירו אותי מעבר למחסום המשטרה ונכנסתי למעגל הקטן של אנשי העיתונות וצלמים אחרים בקלות. היה ברור שהבניין נידון לאבדון. ניצוצות, עשן ולהבות היתמרו כמעט מכל חלון, וכבאי האש שפכו לתוכו זרמי מים עצומים ללא השפעה ניכרת. צילמתי כמה תמונות, ואז הרמתי את צווארון הז'קט שלי כדי להגן על פניי מהחום. בדיוק אז נערה שהייתה בערך בגילי טיפסה על אדן החלון בקומה השישית. היא לבשה את המדים הכחולים-בהירים של האחיות. היא עמדה כשזרועותיה נצמדות לצידי פתח החלון. היא השפילה את מבטה בפחד מטה, הלהבות בהקו מבעד לשמלתה, והיה ניתן לראות את צללית גופה הרזה. כבאים שצפו בבניין בחיפוש אחר שורדים מיהרו לפעול. שניים מהם זינקו אל משאית הכיבוי כדי להביא את רשת החילוץ המעגלית - לא היה זמן להרים את הסולם. האחרים מיהרו להתמקם מתחת לנערה כדי שיהיו מוכנים להחזיק עבורה את הרשת ברגע שהיא תקפוץ. הצלמים החלו להזין סרט צילום חדש במצלמותיהם ולבדוק את הגדרות החשיפה. הם ציפו ממנה לחכות עד שהרשת תהיה במקומה, אך היא לא עשתה זאת. הייתי היחיד שהיה מוכן וצילמתי שתי תמונות. הראשונה צולמה שבריר שנייה לאחר שגופה זינק לחלל; השני תפס את רגע הפגיעה. התמונות נמכרו במהירות ונאספו על ידי אחד מסוכנות הידיעות. הם זיכו אותי בשלושה פרסי צילום חדשותיים ובמשרה מלאה במגזין ארצי. עם זאת למדתי במהרה שההצלחה אינה ברכה מושלמת.

הכל התחיל עם הוצאתו להורג של מייק דווייר, סוור שהרג את אשתו אחר צהריים חמים אחד באוגוסט. המגזין שעבדתי בו תכנן סדרת מאמרים, שדגל בהפסקת עונש המוות. הוטל עלי לסקר את ההוצאה להורג. מצלמות לא הורשו, כמובן, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי. חשבון ההוצאות שלי ספג את העלות של שתי מצלמות מיניאטוריות - אחת שנראית כאבזם עניבה; השניה כשעון יד. תפקידי היה לתעד את אימת הצופים במהלך ההוצאה להורג. לא מילאתי ​​את ההוראות כיאות. כמו חובבן, פעלתי מתוך דחף. במקום להתרכז בתגובות הצופים, התמקדתי בתגובות של מייק דווייר. קלטתי את עיניו מלאות הדמעות ואת שפתיו הרועדות כשהברדס השחור הונמך מעל ראשו; תפסתי את העיוותים שנגרמו משלושת הבזקי החשמל המפלצתיים שהוא חטף לפני שנקבע מותו. הראתי את ספירלות העשן הדקות שעלו מן הנקודות שבהן האלקטרודות נגעו בו. הייתי בטוח שזו תהיה הצהרה חזקה יותר נגד עונש מוות מאשר משהו פשוט כמו תגובת הקהל. לרוע המזל, הבוס שלי לא היה שותף לשביעות רצוני. יצרתי ריאליזם חריף שנים לפני שהציבור הותנה לקבל את זה. כשהוא ראה את הצילומים, הוא זעם. "זה מגזין לכל המשפחה. אנחנו לא יכולים לפרסם דבר כזה!" הוא צעק וטרק את התמונות על שולחנו. "מה עבר לך בראש?" הוא לא פיטר אותי, אבל הוא כמעט עשה זאת, וזמן קצר לאחר מכן כמעט ייחלתי לפיטורין. האנשים איתם עבדתי שאלו את עצמם את אותה השאלה שהוא שאל אותי, אבל הם גם סיפקו תשובה. הם החליטו שאני איזה פריק שנהנה מאימה. כמו אנשים שחושבים שהם מבינים את האדם על פי סוג הספרים שהוא קורא, הם החליטו שהתמונות שצילמתי הן אינדיקציה לאדם שאני עמוק בפנים. כמובן, זה היה טירוף, אבל זה המצב אליו נקלעתי. ניסיתי להגיד להם שאני לא חסר רגשות. אם כבר, בדיוק ההפך. הסברתי שצילמתי את סוג התמונות שצילמתי כי אני מאמין שהתמונות היחידות שכדאי לצלם הן תמונות שאפשר להדפיס ללא כיתוב והסבר, או לכל היותר כיתוב קצר. כדי לצלם תמונה כזו, הייתי צריך להיות אובייקטיבי לחלוטין. הייתי צריך להיות מסוגל להתנתק ממה שזה לא יהיה. הם הקשיבו, אבל הם לא השתכנעו. הם המשיכו לחשוב שחסרה לי תכונה אנושית כלשהי. הנסיבות לא עזרו. כל הזמן נשלחתי לסקר אסונות קלים. בפעם האחת שיצאתי למשימה שגרתית, סיקרתי מצעד, עמדת הביקורת קרסה ומצאתי את עצמי מצלם את ההרוגים והפצועים מתחת להריסות. התמונות זכו בפרס, אבל הפופולריות האישית שלי הגיעה לאפס. עכשיו, לא רק שהושפעתי מהאירועים, גם הייתה מעליי עננה שחורה. זה היה מדכא. אני לא גבוה במיוחד, או חתיך, או בנוי היטב. היה לי פוליו כילד וזה השאיר אותי עם צליעה קלה. למרות הפגמים הללו, מעולם לא התקשיתי לצאת לדייטים עם בנות, עד שהצלחתי כצלם. בנות עדיין יצאו איתי, אבל לעתים רחוקות יותר מפעם אחת. כשהן שמעו מה אני עושה למחייתי, הם רצו לראות כמה מהתמונות שלי. לאחר מכן, תמיד היו להן "תוכניות" כשהתקשרתי. הן ידעו היטב שאני לא הצלם היחיד שנאלץ לפעמים לעבוד עם נושאים לא נעימים, אבל הן מיהרו לומר שהתמונות שלי "שונות". מלחמת העולם השנייה הגיעה בתקופה שבה הייתי בשפל המדרגה, הצבא לא רצה אדם צולע, ללא קשר למידת יכולותיו. הפכתי לכתב מלחמה ועד מהרה הייתי עסוק מדי בשביל רומנטיקה. סיקרתי את המלחמה באירופה עבור שירות חדשות והמוניטין המקצועי שלי גדל. כאשר ישראל נלחמה בערבים בשנת 1948, הייתי שם עם המצלמות שלי; וכאשר פרצה המלחמה בקוריאה כעבור כמה שנים, הייתי אחד האזרחים הראשונים בקווי החזית. במהלך אותן שנים לא צילמתי הרבה כמו כמה צלמים אחרים; אבל אם תנסה להיזכר בכמה מהתמונות שהופיעו בעיתונים ובמגזינים, כמעט בטוח שהתמונות שאתה תחשוב עליהן יהיו כולן שלי. תמיד, התמונות שלי צורבות את עצמן בזיכרונות של אנשים. אחרי קוריאה חזרתי לניו יורק ועבדתי במגזין חדשות עבור שכר נאה. כתמיד, עד מהרה החלו כולם להתייחס אליי כאל מצורע; עם זאת, ניסיתי לא לתת לקור של עמיתיי לעבודה להפריע לי. הזמן לא עבר מהר, אבל הוא חלף-ואז פגשתי את ג'ודית. באותו בניין הייתה קפיטריה ששירתה את משרדי המגזין. בוקר אחד החליקה אישה אל המושב שמולי והניחה את המגש שלה. הרמתי את מבטי והבטתי סביב החדר. היו הרבה מושבים פנויים. הסתובבתי לאחור ומצאתי אותה מסתכלת אליי בעיניים חומות גדולות. על שפתיה היה שבריר של חיוך לחוץ. "אכפת לך שאני אשב איתך?" היא שאלה. משכתי בכתפי והנדתי בראשי. התקרבתי אז אל גיל הארבעים והרגשתי בודד. זיהיתי אותה כאחת מעוזרות העריכה של המגזין. היא הייתה רזה ושברירית למראה, אבל לא לא מושכת, ושערה הכהה נח על כתפייה כמו תלמידת בית ספר. ניחשתי שהיא בת שלושים ואחת; התברר שהיא בת שלושים וארבע. בידה השמאלית לא היו טבעות. החזרתי לה חיוך. במבט לאחור, גם אם הייתי יודע כמה קצרים יהיו חיינו המשותפים, אני לא חושב שהייתי עושה משהו אחרת. הייתי צריך מישהו, ולו רק כדי לדבר איתו כמה דקות, ואני חושב שגם היא הרגישה כמוני. "כולם במשרד קצת מפחדים ממך," היא הכריזה ברצינות. איך אומרים למישהו בלי להישמע מגוחך שאף אחד לא מבין אותך? אני לא זוכר מה אמרתי, אבל כנראה הצלחתי לא להישמע טיפש. ג'ודית קלר - זה היה שמה המלא הייתה אוהדת ומבינה. הנה, בפעם הראשונה, הייתה מישהי שראתה את העבודה שלי ועדיין יכולה הייתה להסתכל לי בעיניים מבלי לחשוב שמפלצת בהתה בה בחזרה. היא נרעדה כשדיברה על כמה מהתמונות שצילמתי, אבל היא לא שפטה אותי לחומרה. "אתה לא רק צלם," היא אמרה. "אתה אמן. זה לא בסדר לשפוט אמן כמו שאתה שופט אנשים אחרים." הייתי צריך את ג'ודית והיא הייתה צריכה אותי, ושמחתי שהתמונות שלי לא הפריעו לה. אכלנו ארוחת צהריים ביחד כל יום, והלכנו גם לארוחות ערב ולהופעות. פעם כשרקדנו והיא הרגישה את הבליטה הקשה של המצלמה הקטנה שתמיד נשאתי, היא הבינה מיד. "שוטר נושא אקדח גם כשהוא לא בתפקיד כי הוא אף פעם לא באמת לא בתפקיד", אמרה. "למה שזה לא יהיה אותו דבר עבור צלם?" שישה שבועות לאחר שדיברנו לראשונה, התחתנו ועברנו לדירה בברוקלין. ג'ודית התעקשה לעבוד בהתחלה, אבל כמה חודשים לאחר מכן, כשהרופא אישר את העובדה שתהיה לנו תוספת למשפחה, גרמתי לה לפרוש. היא נשארה בבית, תפרה בגדי תינוקות והכינה את חדר התינוק. החל מהחודש השישי היא סבלה מהתקפי סחרחורת קלים. הרופא נתן לה כמה כדורים ירוקים ורשם הרבה ימי מנוחה. לכן לא שמחתי במיוחד כשבמהלך החודש השמיני להריונה, היא החליטה שאנחנו צריכים לבלות ערב בחוץ. "זה מרגיש כמו עידנים מאז שהלכנו לאנשהו", אמרה. "ואחרי שהתינוק יהיה כאן, יעבור הרבה זמן עד שנוכל לצאת שוב. בבקשה, מותק. בוא נצא למקום כלשהו בשבת." מה יכולתי לעשות? למחרת קניתי זוג מושבים למחזמר פופולרי. יכולתי לקנות מצלמה משובחת במחיר שהם עלו לי, אבל הבנתי שהם שווים את זה. רציתי שהכל יהיה מושלם. זה היה לפני עשור, אבל אני זוכר הכל בבירור. הכניסה לרכבת התחתית הייתה רק רחוב מהדירה שלנו, אז החלטנו לקחת את הרכבת למנהטן כפי שעשינו כשהיינו נשואים טריים. ג'ודית אמרה שזה יהיה רומנטי וההליכה תהיה טובה עבורה. זה היה ערב קיץ חם, והלכנו יד ביד כמו זוג בני נוער שיוצאים לדייט. עוברי אורח, שהבחינו במצבה של ג'ודית, חייכו אלינו וחיינו בחזרה. במדרגות לרכבת התחתית הראיתי לה את הכרטיסים שקניתי, והיא חיבקה את זרועי בחיבה. "הכרטיסים האלה בטח עלו הון תועפות", האשימה בעדינות. "אתה כל כך אקסטרווגנטי, אני מתערבת שתשתמש בסרט צילום צבעוני כדי לצלם זברה." לחצתי את ידה, ירדנו במדרגות וחלפנו על פני הקרוסלות. הרציף היה ריק באופן מפתיע. ג'ודית השתמשה בפרטיות הבלתי צפויה כדי לעמוד על קצות האצבעות ולנשק לי את הלחי. "אתה הבעל הכי טוב שאישה יכולה לרצות", אמרה. "תודה גברתי," עניתי. "אתה יודע מה אני רוצה?" היא אמרה והצביעה על מכונה אוטומטית סמוכה. "כמה בוטנים מלוחים." שמחתי שאין לה חשק לחמוצים וגלידה. "המשאלה שלך היא הפקודה שלי," אמרתי לה, והלכתי למכונה. כשהסתובבתי עם חבילת הבוטנים ביד ראיתי את ג'ודית מנסה בכאב לטפס מהפסים אל הרציף. ברגעים שבהם הגב שלי הופנה, היא מעדה או סבלה מאחד הסחרחורות שלה ונפלה לפסים. עכשיו, כשקול הרכבת המתקרבת התחזק באוזנינו, לא היה לה כוח למשוך את עצמה חזרה לרציף. ידיה רעדו כשהיא שלחה אותן לעברי בטירוף לעזרה. לעולם לא אשכח את הבעת פניה ברגע שהרכבת פגעה בה. עיניה היו עגולות בהלם, הפתעה ואימה מעורבים, ושפתיה היו פשוקות כדי לשחרר צעקה שאיש לא שמע מעולם. התמונה שצילמתי היא אחת הטובות שלי. זה תמונה בצבע.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ופתאום הדף מטורף. רעש של כוסות מתנפצות על הריצפה ונחיל ענק של אנשים דוהרים לכיווננו. "הדרררר" צעקתי, "בואי לכאן!". הדר עמדה המומה מנסה להבין מה קורה, בעוד המוני האנשים רצים לכל עבר וצורחים. תפסתי את ה