ופתאום הדף מטורף. רעש של כוסות מתנפצות על הריצפה ונחיל ענק של אנשים דוהרים לכיווננו.
"הדרררר" צעקתי, "בואי לכאן!". הדר עמדה המומה מנסה להבין מה קורה, בעוד המוני האנשים רצים לכל עבר וצורחים. תפסתי את היד שלה בכוח ומשכתי אותה אליי. התחלנו לרוץ ולחפש מקלט. כל הבניינים ננעלו על ידי תושבי האזור המפוחדים למשמע חדשות הבזק על מפגע בודד המסתובב חופשי ברחוב מגוריהם. או שכאלו שממש שמעו את היריות. כבר האירוע השלישי השבוע.
שיט. מה אני עושה עכשיו. אני ואחותי הקטנה במרכז דיזינגוף, בזמן פיגוע ירי. מושכת את ידה בכוח ואנחנו רצות. נסות על חיינו. פרצנו את הדלת השלישית שעמדה בדרכינו. היחידה שהצלחנו. ירדנו מהר במדרגות, לא יודעת לאן. לפתע הגענו אל עבר מפלס חניון קרוב. המומות, מבוהלות וחסרות אונים הסתכלנו אחת לשנייה בעיינים במשך שניות ארוכות, מה עכשיו?
הדר, שאת שירותה הצבאי העבירה כלוחמת תפסה פיקוד מהיר על המצב ומיד התקשרה למשטרה כדי לקבל קצת יותר פרטים. התשובה שלהם הייתה קצרה ומהירה "לא לצאת החוצה, להישאר במסתור". עם שאריות קליטה אחרונות שלחה הודעה "היה פיגוע. אנחנו בסדר".
מסביבנו כמה בנות שנקלעו איתנו לסיטואציה והגיבו בצורות משונות למצב: אחת קפואה, אחת מתפוצצת מצחוק והאחרת בקוצר נשימה.
דקות ארוכות ומתוחות בחניון המוסתר, קיבלנו אינדיקציה שהמפגע לא נתפס ועדיין מסתובב חופשי ברחובות. וההכוחות לא מצליחים לאתר את הבן זונה. רק שלא יבוא לפה.
"הדר, בואי לידי" קראתי אליה. האחות הקטנה והסנדוויצ'ית שלי, שאת מרבית חיינו העברנו בריבים וויכוחים, קללות וצעקות אחת על השנייה, איך פתאום הכל התמוסס ברגע הזה, איך ברגע אחד הכל הפך כלא היה ונמחק. באותו הרגע שכחתי את הכל, הרגשתי צורך לא לעזוב אותה לעולם. שכחתי לה ומחלתי, על הזעם והכעס, על הרגעים של חוסר ההבנה והתסכול, על כל השנים של תחרות סמויה.
למה דווקא איתה. למה דווקא היא זו שנקלעה איתי לסיטואציה הזו?
במשך רבע שעה ישבנו שם בחניון, קשובות למתרחש בחוץ באוזניי תחינה, מחזיקות חזק ידיים ומתפללות. מתפללות שאנחנו מוגנות.
מתפללות כמו שלא התפללנו מעולם. מתפללות אחת על השנייה.
ולפתע, משום המקום ראינו בחשיכה איש בבגדים כהים יורד אל עבר החניון. "אוי לא, הדר, תצמדי אליי". רצנו אל מאחוריי רכב גדול. לעזאזל, החניון פתוח לרווחה ומחובר אל הרחוב המקביל. האזור הכי מסוכן והכי מתוקשר במדינה. נכון לרגע זה.
הדר ואני נולדנו בירושלים, כל חיינו סבלנו מהמצב הביטחוני ומקטטות מזדמנות בין יהודים לערבים על רקע הסכסוך. פיגועים, זריקות אבנים, התגרויות והטרדות, קטטות בלי סוף והיו גם רגעים קטנים ונדירים של אחווה. תמיד חלמנו על תל אביב והחיים במרכז. לימדו אותנו שזה יכול להיות אחרת. שיש חיים שיתנו לנו מרגוע, שקט ביטחוני, ים ואולי קצת שמאלניות. היחסים כלפי "הבועה התל אביבית" תמיד היו שנויים במחלוקת אצלנו בבית. רצינו להתרחק ולחוות שפיות ביטחונית, אבל תמיד פחדנו לא להישאר מחוברות למציאות האמיתית של ארצנו הקטנטונת.
הרגשתי שאנחנו חייבות לעוף משם, בחיים שלי לא רציתי כל כך להיעלם, שיסתיים, להתעורר מהסיוט הזה. האיש לבוש בגדים כהים התקרב בצעדים מהוססים אל עבר החניון ורצנו בדממה לתפוס מחסה מאחורי רכב. התחננתי לכל הבנות הצווחניות "תיהיו בשקט!". המוח שלי נדד במהירות למחוזות התרחיש הגרוע ביותר. כל הזין. ידעתי שאני חייבת לעשות משהו.
תפסתי את הדר חזק בידה ונצמדנו אל הקיר, ישבנו שם במשך מספר דקות, לא מורידות את העיינים מהאיש, עד שנעמד במקום בירידה לחניון. זה לא היה בטוח עוד להישאר בחניון, חייבת להוציא אותה מפה. האיש נעצר במקומו ולצידו הופיע כלב קטן. סעמק, כמה נבהלתי. כמה מנותק מצידו לצאת לטיול עם הכלב בזמן שכזה.
כאשר הבנתי שאינו מהווה סכנה, ומבלי לדבר הרבה משכתי את הדר ועלינו חזרה אל הרחוב אל עבר בית הקפה הקרוב. הלב שלי היה על מאתיים.
הליכה של 30 שניות, שהרגישה כמו מסלול מכשולים שלא מבייש את תחרות הנינגה העולמית.
במשך שעות ארוכות המחבל הסתובב חופשי. רחוב דיזינגוף הפך לשפל תקשורתי וכישלון בטחוני. צלמים התרוצצו אחרי כוחות הביטחון בניסיון לקבל פיסת מידע אטרקטיבית לפרשנית שיושבת באולפן ונשמעת כמו תקליט שרוט. צפינו ברחובות מלאי כוחות ביטחון שהפצירו בנו להישאר במקומנו, גברים רבים בשירות מילואים פעיל שוטטו ברחובות עם נשקים דרוכים במטרה לתפוס את המחבל. ובתוך כל הטירוף המתחולל, אני מבינה שלא משנה מה, תודה שלא קרה כלום לאחותי הקטנה.
Comentários